לקבלת יעוץ ותיאום פגישה

השאירו את הפרטים ונחזור אליכם בהקדם

    יורש נחלה חקלאית בצוואה לא צריך לפצות את אחיו

    בע"מ 7861/17 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו 18/11/18)

    "חוזה המשבצת" בין רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית לארץ ישראל והאגודה השיתופית של מושב -מסדיר כיצד מעבירים זכויות של בר רשות בנחלה במושב לאחר מותו. במקרה זה בת רשות, אשר קבעה בצוואתה כי אדם מסוים יקבל את זכויותיה. האם יש לכבד את הצוואה, או להעביר את הזכויות ליורשים על פי דין? בכך עסק ערעור זה.

    תמצית העובדות וההליכים הקודמים

    פלונית (להלן: המנוחה) החזיקה במשק (להלן: המשק) שנמצא במשיב 3 (להלן: המושב), ובמכסת ייצור ביצים. קרקעות המושב, שהן בבחינת מקרקעי ישראל כמובנם בדין, מנוהלות על ידי המשיבה 5 (להלן: רמ"י). המשיבה 4 (להלן: הסוכנות) רמ"י והמושב התקשרו בהסכם משולש (להלן: חוזה המשבצת). חוזה המשבצת תקף לשלוש שנים, והוא מתחדש מעת לעת.

    לפי חוזה המשבצת, רמ"י השכירה לסוכנות את הקרקעות, הסוכנות הקנתה רשות שימוש בקרקע למושב, והמושב הקנה זכויות "בר רשות" לחבריו. מוסכם על הצדדים כי המנוחה הייתה במעמד של בת רשות במשק.

    סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת (להלן: סעיף 20(ה)(1)) קובע מה ייעשה בקרקע של חבר במושב עם פטירתו. לפי הסעיף, זכויות החבר יעברו לבן זוגו שנותר בחיים; באין בן זוג יעברו הזכויות לבן ממשיך; באין בן זוג ובן ממשיך יעברו הזכויות "בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה-1965". סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע כי אם בעיזבון יש משק חקלאי, את המשק החקלאי יירש היורש "המוכן ומסוגל לקיימו"; ואם שווי המשק עולה על החלק של היורש בעיזבון, יפצה אותו יורש את היורשים האחרים.

    המבקשים 1–2 והמשיב 1 הם בניה של המנוחה. המבקש 3 הוא בנו של המבקש 2, והמשיב 2 הוא בנו של המשיב 1. ביום 2.12.2007 עשתה המנוחה צוואה ובה הורישה את כל רכושה למשיב 2. המנוחה הלכה לעולמה ביום 20.2.2008, וצו לקיום הצוואה ניתן ביום 21.1.2009. המבקשים 1–3 הגישו תביעה שעיקרה בקשה לסעדים הצהרתיים כי המבקש 3 הוא היורש "המוכן ומסוגל לקיים" את המשק, וכי הוא זכאי גם למכסת ייצור הביצים.

    ביום 1.1.2017 דחה בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה (כב' השופט א' קימלמן) את תביעת המבקשים וקבע כי המשיב 2 הוא היורש הבלעדי של המשק ושל מכסת ייצור הביצים. בית המשפט ציין כי הוכר בפסיקה הקשר בין סעיף 114 לסעיף 2 לחוק הירושה. מכוח סעיף 2, אם נקבע בצוואה זוכה אחד, רק הוא ייהנה מהעיזבון. נקבע כי מאחר שחוזה המשבצת אימץ את סעיף 114, אפשר להעביר את המשק ליורש המוזכר בצוואה, הוא המשיב 2. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה כי מכסת ייצור הביצים היא זכות נפרדת מהמשק, וניתן לראות בה חלק מהעיזבון שניתן להורשה בצוואה למשיב 2.

    ביום 20.7.2017 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין. נקבע כי את סעיף 114 יש לקרוא עם סעיף 2 לחוק הירושה, כך שאם יש יורש יחיד על פי צוואה, המבקשים אינם יורשים של המנוחה בהתאם לסעיף 114. אשר למכסת ייצור הביצים, הוסיף בית המשפט המחוזי כי הדיון בשאלה התייתר שכן המבקשים אינם יורשים לפי סעיף 114, ומכל מקום מדובר בזכות נפרדת מהמשק.

    טענות הצדדים

    לטענת המבקשים, עניינם מעלה סוגיה שיש לה השפעה על כל המשקים החקלאיים בישראל, ושלא נדונה בעבר בבית משפט זה. לגישתם, זכות המנוחה במשק הייתה מכוח חוזה המשבצת, והיא אינה חלק מהעיזבון. בהמשך לכך, טוענים המבקשים, אי אפשר להוריש את זכות המנוחה באמצעות צוואה, כי אם בירושה על פי דין בלבד ובהתאם לעקרונות סעיף 114. מכוח עקרונות אלו, לשיטת המבקשים, יש לראות במבקש 3 "יורש המוכן והמסוגל לקיים" את המשק, ולהקצות לו אותו. אשר למכסת ייצור הביצים טוענים המבקשים כי יש לראות בה חלק מירושת המשק לצורך חישוב הפיצוי מכוח סעיף 114 לחוק הירושה. הם מבקשים כי אם המשיב 2 יוכרז יורש לפי הוראות סעיף 114, יהא עליו לפצות את המבקשים, גם בהתחשב בשווי מכסת ייצור הביצים.

    המשיבים 1–2, סומכים את ידיהם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתם, גם בהעברת משק לפי חוזה המשבצת רשאי בר רשות להוריש את זכויותיו באמצעות צוואה. במצב זה אין חובה לפצות את שאר היורשים. אשר למכסת הביצים, נטען כי מדובר בזכות עצמאית שאינה חלק מהמשק ושאפשר להוריש בנפרד ממנו.

    רמ"י טענה כי בני רשות בקרקע שחל עליה חוזה משבצת, רשאים להעביר את זכויותיהם רק בהתאם לו. היא הוסיפה כי באין בן זוג ובן ממשיך אך בהתקיים צוואה, אפשר להתחשב בהוראות הצוואה כדי לקבוע את זהות הגורם שיקבל את הזכויות במשק. כל זאת, ובלבד שהעברה כאמור עולה בקנה אחד עם הוראות חוזה המשבצת, עם עקרונות הרשות ועם נהליה. בנסיבות המקרה סבורה רמ"י כי העברת המשק למשיב 2 על פי צוואת המנוחה עומדת בתנאי זה, ולכן אין מניעה לכבדה. הסוכנות הצטרפה לאמור בתשובת רמ"י. המושב הותיר את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט.

    הכרעת בית המשפט

    נקבע כי חוזה המשבצת וחוזים דומים לו מסדירים את ההתיישבות החקלאית ביישובים רבים. הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה (ראו ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3) 868, 871 (1996) (להלן: עניין ברמלי); ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית-עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 67 (3.10.2017)).

    בר רשות בקרקע רשאי להעביר את זכותו בה כפוף להסכם הרישיון, ואת תנאי ההעברה יש לבחון בכל מקרה לגופו (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477, 481 (1991); ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397, 407 (1985)). בנסיבות דנן הסכם הרישיון הוא חוזה המשבצת. חוזה זה מאפשר להעביר זכות שימוש בקרקע בתנאים שמפורטים בו (ראו למשל ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3) 337, 346 (2004) (להלן: עניין אלישע); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295, 314–316 (2002) (להלן: עניין חיים); עניין ברמלי, בעמ' 871–872).

    בעניין זה כך נקבע, מדובר בהעברת זכות שימוש לפי סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת. מאחר שהמנוחה לא השאירה אחריה בן זוג ובן ממשיך, יש להעביר את המשק בהתאם לעקרונות של סעיף 114 לחוק הירושה.

    כמו כן, לפי סעיף 20(ה)(4) לחוזה המשבצת, מי שיקבל זכויות בנחלה לפי סעיף 20(ה) לחוזה המשבצת, "יהיה חייב לעמוד בתנאים הקבועים בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל". אם לא יעמוד בהם, עליו להעביר תוך שנה את זכויותיו למי שיהיה כשיר לכך, וכפוף להוראות החוזה בדבר העברת זכויות. הוראה זו שומרת על האינטרסים של בעלת הזכויות בקרקע ושל הגורם המנהל את מקרקעי ישראל (רמ"י), כמו גם על אלו של הסוכנות אשר שכרה את המקרקעין . היא מקילה את הגשמת המדיניות שלהן בקרקע חקלאית. היא מדגישה את החשיבות שהן מייחסות לזהות המחזיקים ברשות להשתמש בקרקע.

    מאחר שבר רשות רשאי להעביר את זכויותיו בקרקע רק בהתאם לחוזה, הוראה זו מגבילה את יכולתו להעביר את זכותו ליורשיו.

    אי לכך, בענייננו יש להעביר את המשק בהתאם לעקרונות סעיף 114, סעיף זה מזכיר פעמים רבות את ה"יורשים" שלאחד מהם יש למסור את המשק החקלאי. מיהם אותם יורשים? התשובה לכך נמצאת בחוק הירושה עצמו (על פרשנות מונח בסעיף חוק על פי מובנו הכללי בחוק ראו למשל ע"פ 428/74 דדש נ' עירית ירושלים, פ"ד כט(2) 23, 25 (1975)). סעיף 2 רישה לחוק הירושה מורה: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה". הצדדים חלוקים בשאלה אם חלה כאן מגבלה על קבוצת "היורשים". לגישת המבקשים, יש להתחשב רק ביורשים על פי דין. לגישת המשיבים 1–2 ו-4–5, אף ליורשים על פי צוואה אפשר להעביר זכויות מכוח סעיף 20(ה)(1) סיפה לחוזה המסגרת.

    בית המשפט קבע כי המשיבים הם אלה שצודקים ומפרשים נכון את הסעיף – כלומר לצורך סעיף 20(ה)(1) לחוזה המשבצת אפשר להתחשב גם ביורשים על פי צוואה. ראשית, אין בדיני הירושה ובחוזה המשבצת חריג לכלל שקבוע בסעיף 2 לחוק הירושה. יוצא שעמדת המבקשים חסרה עיגון לשוני בלשון החוק ובלשון החוזה. שנית, סעיף 114 נטוע בדיני הירושה. עקרון-על – במשפט הירושה, אין הוא אלא העיקרון המורה כי אדם, כל אדם, קונה חופש לצוות מה ייעשה בעיזבונו, והעיקרון הנגזר ממנו ולפיו מצוּוִים החיים לקיים את דברי המת ורצונו" (ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 115 (1999).

    שלישית, חוק הירושה קובע כי סעיף 114 יחול רק באין הוראה אחרת בצוואת המוריש בדבר חלוקת נכסי העיזבון (סעיף 111(ג) לחוק הירושה). מכאן שאף המחוקק – שקבע את ההסדר בסעיף 114 ואת עקרונותיו – ראה בו הסדר שכפוף ל"עליונותה" של הצוואה.

    המבקשים טענו טענת נגד נוספת: הזכות של המנוחה היא מכוח חוזה המשבצת, ולכן היא אינה חלק מהעיזבון ואי אפשר להוריש אותה בצוואה. בית המשפט קבע כי הטענה נכונה אולם היא אינה שלמה. את הזכות של בר רשות מכוח חוזה המשבצת אי אפשר להוריש במישרין בצוואה – ואף אי אפשר להוריש אותה במישרין ליורשים על פי דין. לעומת זאת, אפשר להעביר אותה בעקיפין, מכוח סעיף 20(ה)(1), ליורשים על פי דין – וליורשים על פי צוואה.

    עוד נקבע, סעיף 2 סיפה לחוק הירושה קובע: "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". החוק הקנה עדיפות להוראות הצוואה על פני הירושה על פי דין.

    נשאלת השאלה האם עדיפות זו קיימת גם לעניין העברת זכויות של בר רשות מכוח סעיף 20(ה)(1)? – ונקבע כך – ראשית, לחריג לעדיפות האמורה אין עיגון לשוני בחוק הירושה ובחוזה המסגרת. שנית, קיום רצון המוריש (ובענייננו: ההעדפה של בר הרשות למי להעביר את זכותו) מתבטא בירושה על פי צוואה וגובר על ברירת המחדל שבירושה על פי דין. שלישית, הכפפת סעיף 114 להוראות צוואה מדגימה את עדיפות הירושה על פי צוואה גם בקשר אליו.

    אם בר רשות קבע בצוואה זוכה אחד במשק, אותו יורש על פי צוואה עדיף על פני כל היורשים על פי דין. סעיף 114 מסדיר הקצאה של נכס מסוים בעיזבון בין היורשים. על כן אם יש יורש אחד, אין צורך בהקצאה מיוחדת ואין תחולה לסעיף.

    מן הכלל אל הפרט

    המנוחה קבעה בצוואתה יורש אחד, הוא המשיב 2, והורישה לו את כל רכושה. הוא היורש היחיד שזכאי לקבל את זכויות המנוחה במשק, ורמ"י והסוכנות אינן מתנגדות להעברת הזכויות אליו. מאחר שיש במקרה זה יורש יחיד ואין תחולה לסעיף 114, אין מתעוררות השאלות מיהו יורש שמוכן לקיים את המשק ומסוגל לכך, ואם יש לכלול את מכסת ייצור הביצים בחישוב הפיצוי לפי סעיף 114.

    נוכח האמור לעיל בית המשפט קבע כי מאחר שהיורש נקבע בהתאם לצוואה אין הוא מחויב להעביר תשלומי איזון כלשהם לשאר היורשים כפי שהיה עד היום.

    לסיכום

    מסקנת משרדנו היא שהדין בנוגע לזכויות בנחלה חקלאית הן מורכבת ביותר. חשוב עוד בטרם מגיעים לכתיבת צוואה להתייעץ עם עו"ד מנוסה בתחום. לעניות דעתנו על כל בעל נחלה המבקש למנוע סכסוכים ולהותיר אחריו מצב שוויוני, לנקוט פעולה משפטית טרם לכתו מן העולם. אחרת עלול להיווצר מצב שבו אחד הילדים יהיה המוטב של הנחלה, ואילו יתר הילדים ימצאו את עצמם ללא כל ירושה או פיצוי.

    ליעוץ בעניין זכויות צוואה וירושה בנחלה חקלאית, פנו אלינו כבר עתה – 04-8100170

    לקבלת יעוץ ותיאום פגישה

    השאירו את הפרטים ונחזור אליכם בהקדם

      פרסום עורכי דין באינטרנט פרסום עורכי דין באינטרנט