201902.01
0

צוואה מנשלת – החשיבות הרבה בהכנת התיק המשפטי


עמ"ש 40614-10/16 ד.פ, מ. פ, ש. פ. נ' כ. פ, ר. פ. (פורסם law data)
מפסק דין זה ניתן ללמוד כי גם כאשר ישנן ראיות רבות אשר על פניו מעידות כי היה לחץ בלתי הוגן על המצווה ועל אף שבתי המשפט לא "אוהבים" צוואה מנשלת עדיין על עו"ד המכינים תיק צוואה להיערך בצורה מלאה ולנסות לצפות כל תרחיש.

המנוח נשוא הירושה נפטר ביום 6.9.2011, בגיל 86, היה נשוי לכ.פ. (להלן: האלמנה) 64 שנים, עד פטירתו. למנוח היו 2 ילדים, ע. פ. (להלן: הבן) ור. פ. (להלן: הבת).
הבן היה נשוי לב. פ. (להלן: האם) וממנה נולדו לו 3 ילדים, הם המערערים, ד. פ., מ. פ. וש. פ.
הבן נהרג בשנת 1992 בתאונת מטוס.

בשנת 2007 מונתה הבת לאפוטרופוס לגוף ולרכוש של המנוח, עקב מחלתו, תוך התנגדות עזה של המערערים. למערערים נקבעו הסדרי שהיה של פעם בשבוע עם המנוח ובליווי של פקידת עו"ס.
באוקטובר 2010 הגישה הבת בקשה לביטול מינוי האפוטרופסות, גם לבקשה זו של ביטול המינוי התנגדו המערערים התנגדות נחרצת.
בדצמבר של אותה שנה פסקו המפגשים של המערערים עם המנוח, עקב הוראתו של המנוח כי אינו מעוניין לפגוש אותם.

ביום 17.3.2011 החליט בית משפט קמא על ביטול האפוטרופסות עקב שיפור במצבו של המנוח. המערערים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדחתה ביום 13.7.2011.
המנוח ערך מספר צוואות בחייו. שתיים מהן במוקד המחלוקת העיקרית שבין הצדדים: צוואת 2003 וצוואתו האחרונה משנת 2011. בכל הצוואות ציווה המנוח את עזבונו לבני משפחתו, כאשר בכולן נחלה האלמנה, אך היחס בין חלקה של האלמנה לשאר בני המשפחה השתנה עם השנים, עד לציווי מלוא עזבונו לאלמנה בצוואתו האחרונה.

להלן יפורטו בתמצית הצוואות שערך המנוח:

א. צוואה מיום 29.8.1992 – צוואה בכתב יד, לפיה ציווה שליש לאלמנה, שליש לבת ושליש ליורשי בנו (ללא ציון שמות הילדים), שנפטר כחודש טרם עריכתה.
ב. צוואה מיום 31.8.2003 – אותה ביקשו המערערים לקיים – ובה ציווה שליש לאלמנה, שליש לבת ושליש למערערים תוך פירוט שמותיהם. בצוואה זו המנוח מציין שני חשבונות בנק בהם הפקיד כספים שאלו הם למעשה המנה של המערערים מהעיזבון, בכדי למנוע מחלוקות.

ג. צוואה מיום 12.1.2004 – תוספת לצוואה משנת 2003 בה לבת יש נתח נוסף בחלקת מקרקעין לעומת השאר.

ד. צוואה מיום 14.9.2006 – צוואה בכתב ידו של המנוח, בה הוא מבטל את כל הצוואות הקודמות במפורש ומוריש את כל רכושו לאלמנה, ואם ביום פטירתו היא לא תהיה בין החיים, בחינת יורש במקום יורש, לבת (להלן: צוואת 2006).

ה. צוואה מיום 21.12.2010 – צוואה בכתב ידו של המנוח, בה ציין שערך את צוואת 2006 והוא חוזר ומאשר אותה, עורך את המסמך בפני נוטריון עו"ד ליפקין, עו"ד שצקי וד"ר גולדנברג.

ו. צוואה מיום 27.3.2011 – מסמך ביטול בכתב ידו של צוואת 2003.

ז. צוואה מיום 21.7.2011 – צוואתו האחרונה של המנוח – אותה ביקשו המשיבות לקיים ולה מתנגדים המערערים – צוואה בעדים בפני עוה"ד גרשון שניידר ועו"ד נטע לי איברי, בה ציווה כאמור את כל רכושו לאלמנה ואם ביום פטירתו היא לא תהיה בין החיים, לבת.

כאן אין מנוס מלהזכיר כי בעת הדיון ביום 1.3.2015 עם תחילת עדותה של האם, היא ביקשה להוסיף לתצהיר עדות הראשית מטעמה, פרטים נוספים. בתחילת עדותה חשפה האם את ה-"סוד המשפחתי": הטענה כי ד. פ., וייתכן גם שני המערערים הנוספים, הוא בנו של המנוח, תוצר של קשר זוגי שהיה ביניהם שנים ארוכות, מאז הייתה בת עשרה, לטענתה.
עוד נטען כי כל בני המשפחה ידעו, לכל הפחות בשנים האחרונות בטרם פטירתו של המנוח, על קשרי המשפחה האמיתיים שבין המנוח למי שהוצגו כנכדיו, ילדי בנו ז"ל.

יחד עם זאת, המערערים לא ביקשו לתקן את ההתנגדות בטענה זו בבית המשפט קמא, אך נתנו לה משקל רב מאוד בחקירות הנגדיות ובסיכומיהם. נטען על ידי המערערים כי יש חשיבות לקשר המשפחתי הנכון בינם לבין המנוח, בעת בחינת אומד דעתו בצוואותיו.

בעת מתן פסק הדין של בית המשפט קמא בין הצדדים התנהלו עוד שני הליכים נוספים:
א. תמ"ש 49443-06-14 – תביעה על סך 23 מיליון ₪ שתבעו המערערים את המשיבות בגין כספים שלטענתם היו אמורים להתקבל מהמנוח.
ב. תמ"ש 61081-10-15 – תביעת אבהות שהגיש ד.פ. כלפי המנוח.

פסק הדין של בית משפט קמא:

בית המשפט קמא קבע כי שעה שלא נפלו פגמים בצוואה האחרונה, אשר הוגשה לקיום, נטל ההוכחה הינו על המערערים ואין המשיבות צריכות להוכיח את כשרותה של צוואת המנוח.
עוד נקבע כי הדרך המשפטית היחידה לביטול הצוואה הינה אך ורק בהתקיימות עילות ההתנגדות על פי החוק, ובפרט אלה אשר הועלו בהתנגדות המקורית אשר הוגשה על ידי המערערים, אשר תיקונה לא התבקש, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה.
על אף ניסיון המערערים להדגיש כי המנוח היה אביו של ד.פ. וכי לא ייתכן שהמנוח נישל את בנו ואת נכדיו מהצוואה, נקבע על ידי בית המשפט כי למעשה מדובר בצו קיום צוואה ולא מתן צו ירושה וכדי לבטל את צוואת המנוח האחרונה, המערערים היו צריכים לעמוד בנטלים ולהראות שהצוואה פגומה, והמערערים לא עמדו בכך.

בית המשפט קמא קבע כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה. וקבע כי הצוואה האחרונה אינה שונה מבחינה מהותית ואינה משנה את מצב הדברים כפי שהורה המנוח עוד בצוואת 2006 ובמסמכים שערך שוב ושוב, כאשר הוא שב ומצווה את כל רכושו לאלמנה.
יתרה מכך, נקבע על ידי בית המשפט כי הוכח שהמנוח חש חסר אונים אל מול הטענות החוזרות ונשנות של המערערים על זכותם ברכושו וכי חש צורך לחזור על רצונו שוב ושוב במסמכים שערך.
אשר על כן, בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיבות למתן צו קיום צוואתו האחרונה של המנוח ודחה את בקשת המערערים לצו קיום צוואת 2003 של המנוח.

טענות המערערים:

המערערים טענו כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מקלטות אותן הגישו המערערים, בהן נשמע המנוח מתבטא בקולו שלו עצמו, כשלדברים הנשמעים קיימת חשיבות עליונה להבנת מרקם היחסים המשפחתיים שבין הצדדים לתיק ולצורך בירור הסוגיות שהועמדו לפתחו של בית המשפט קמא.

עוד נטען כי לו היה בית המשפט קמא מאזין לשיחה מיום 16.11.2010 היה לומד על יחסו האותנטי של המנוח לנכדיו, על תפיסתו את חייו כשבוי בצינוק, ללא יכולת לשנות את גורלו, על בידודו ובדידותו ועל רוחו שכבר הייתה שבורה. נטען כי לאורך כל השיחה ביטא המנוח את יחסו החם והאוהב למערערים, שבועיים בלבד טרם המועד בו נטען כי בחר להתנתק מהם כליל, בשל כעסו עליהם.

יתר על כן, נטען כי שגה בית המשפט קמא בניתוח מאפייני ההשפעה הבלתי הוגנת, כמו גם יישום ההלכה הפסוקה הנוגעת לפגם זה על הראיות שנפרשו בפניו ובתפיסה הכוללת של העדויות. נטען על ידי המערערים כי בבוא בית המשפט לבחון אם התקיים רצונו האמיתי, העצמאי והחופשי של המצווה אין די בבחינת התקיימותן של כל אחת ואחת מהעילות לפסילת צוואה, אלא עליו להידרש לכך מתוך בחינה כוללת ורחבה של מכלול הנתונים גם בהקשר לעילות פסלות נוספות ואפילו אם אין בהן, כשלעצמן, כדי לבסס ביטול הצוואה בעילת פסלות עצמאית.

כך גם נטען כי בית המשפט קמא התעלם מקיומו של דפוס יחסים מיוחד בין הבת למנוח המקים כשלעצמו חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ללא צורך בהוכחת תנאים נוספים.
עוד נטען על ידי המערערים כי שגה בית המשפט קמא ביישום מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע וכאשר קבע כי המנוח קיים קשרים חברתיים רבים ולא היה מבודד.

נוסף על כך, המערערים טענו כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו כי הנסיבות שהביאו לכתיבת הצוואה האחרונה ואי הכללתם בצוואה זו, הינן ניתוק הקשר עם הנכדים בשל הליכי ביטול האפוטרופסות וחילוקי הדעות ביניהם.

טענות המשיבות:

לטענת המשיבות צדק בית המשפט קמא כאשר פסק כי יש לקיים את צוואתו האחרונה של המנוח בעיקר לאור העובדה שעוד בחייו "זעק" המנוח בכל דרך אפשרית את רצונו – בכתב לבית המשפט, בעל פה לעדים, בצוואות חוזרות, ובדרכים נוספות, כל זאת על מנת שלא יהיה לבית המשפט כל ספק, כי צוואתו האחרונה משקפת את רצונו הצלול והברור.

דיון והכרעה:

המחלוקות שעמדו לפני בית משפט קמא, היו בעיקרן מחלוקות עובדתיות, והן האם נפלו פגמים בצוואה האחרונה, אשר הוגשה לקיום על ידי המשיבות. בהתאם לעילות אשר פורטו בהתנגדות אותה הגישו המערערים, ועל כן בחן בית המשפט קמא האם נפלו פגמים בצוואה האחרונה של המנוח בשל השפעה בלתי הוגנת או מעורבות פסולה של הבת.

בית המשפט קמא הכריע בפסק דין מנומק היטב ומפורט מאוד, כי הוכח שלא הייתה תלות של המנוח בבת, לא היה בידוד חברתי של המנוח, לא הייתה מעורבות של הבת בצוואתו האחרונה של המנוח, לא הייתה השפעה בלתי הוגנת וכי האמור בצוואתו האחרונה של המנוח שיקף את רצונו.

קביעות אלה של בית המשפט קמא הינן קביעות עובדתיות, שהתבססו על הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, מהן התרשם באופן בלתי אמצעי, וכן התבססות ובחינה של חוות דעת המומחים שהונחו בפניו, על בסיסן קבע ממצאי מהימנות והעדיף את גרסת המשיבות על-פני גרסתם של המערערים באשר לאומד דעתו הברור והמפורש של המנוח.

כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה.
האמור יפה אף ביתר שאת בכל הקשור לטענת המערערים כי בית המשפט קמא התעלם מהקלטות אשר הגישו ולא האזין להן, בשל כך שקבע כי המערערים השמיטו במכוון חלקים בתמלילי הקלטות.

ראשית, מקריאת פסק הדין עולה בבירור כי בית המשפט קמא האזין לקלטות וקרא את התמלילים. שנית, הפגמים המכוונים שנפלו בתמלולי הקלטות לא היו הסיבה היחידה להחלטת בית המשפט קמא לתת להן משקל מופחת, בית המשפט קמא הדגיש כי ההקלטות לא הוגשו ב-"זמן אמת" בחיי המנוח, באופן שלמנוח ניתנה האפשרות להסביר אותן.
יצוין, כי אכן משמיעת ההקלטה מיום 16.11.2010 עולה כי המנוח אהב מאוד את המערערים, כי אין באפשרותו לצאת מביתו וכי הוא חש ייאוש ממצבו.

יחד עם זאת, בניגוד למסקנת המערערים וניסיונם בשיחה זו להפיל את האשמה לייאוש על הבת, הרי שהמנוח הבהיר באופן חד משמעי כי הייאוש כלל לא קשור למי מהמשיבות, אלא לצער בשל מצבו הבריאותי ואף ציין "ככה רוצה אלוהים". כמו כן, המנוח אף הדגיש כי הניתוק שהוא חווה, נבע מהתלות במכונת ההנשמה והקטטר, אשר מרתקים אותו לביתו.

צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי לצורך פסק הדין אינו נדרש להכריע מה הם קשרי המשפחה האמיתיים בין המנוח לבין המערערים. גם אם נניח כי המנוח ידע שהמערערים או מי מיהם ילדיו והיה מודע לקשרי המשפחה הנכונים בעת שערך את צוואותיו, הרי לכל היותר יש בכך על מנת להשליך על סבירות הצוואה ורצונו של המצווה.

בית המשפט קמא יצא מנקודת הנחה שהמנוח ידע מי הם צאצאיו והיה מודע לקשרי המשפחה הנכונים בעת שערך את צוואותיו, ובכל זאת קבע כי לא הייתה השפעה בלתי הוגנת והתערבות פסולה בצוואה מצד הבת, ולכן אין כל עילה להתערבות ערכאת הערעור בקביעה זו.

סיכום:

לאור האמור לעיל, מצאתי כי המקרה שבפנינו אינו מהמקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים.
גם משמיעת ההקלטות וקריאת התמלילים עולה כי אין בהם לעורר "ספק ולו הקל שבקלים", ובטח שלא הוכחה טענת המערערים כי הייתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח או התערבות פסולה בצוואה, עילות ההתנגדות שכללו המערערים בהתנגדותם.

כך גם המערערים לא הציגו חזקה משפטית לקיומה של תלות, הקמה כתוצאה מכך שבתו של המנוח שימשה כאפוטרופסית עליו, המערערים לא הוכיחו כי קיים כל פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתו הסובייקטיבית ופרשנותו של המנוח למציאות.
וכעיקר מצווה עלינו לקיים את רצונו של המנוח, כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו האחרונה, ומעת שמהערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכחת עילה לביטולה. על אחת כמה, לאחר שהוכח מנגד אודות המניע לאשר ציווה המנוח לרבות נוכח התנהלות המערערים.

מבקשים להתנגד לצוואה? חיים ברוטמן משרד עורכי דין, לייעוץ ותיאם פגישה פנו אלינו כבר עתה – 04-8100170