201927.02
0

סמכות ייחודית בבית הדין לעבודה

ע"ר (ת"א) 24553-08-18 מנגליקה שריאני – גל סיעוד בע"מ (פורסם בנבו 05/02/19)

המדובר ב ערעור על פסק דינה של כבוד הרשמת מרב חבקין מיום 12.7.18, אשר קבעה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת המבקשת כנגד המשיבה ובהתאם לכך מחקה את התביעה. כן פסקה כבוד הרשמת כי המערערת תישא בהוצאות בסך של 2,500 ש"ח (להלן: פסק הדין).

רקע עובדתי ודיוני

המערערת, עובדת זרה, הגישה ביום 19.7.17 כתב תביעה (ס"ע 44502-07-17) כנגד שלושה נתבעים – גב' נחום מזל (הנתבעת 1), מר נחום שאול (הנתבע 2), גב' נחום חנה (הנתבעת 3, הקשישה בה טיפלה התובעת) וכנגד המשיבה – לשכה פרטית לתיווך, הבאה וטיפול בעובדים זרים (הנתבעת 4).
בכתב התביעה פירטה המערערת עילות תביעה שונות כנגד הנתבעים 1 – 3 וביניהן: תשלום דמי חגים, הפרשי שכר, פדיון חופשה, פיצויי פיטורים ועוד. עילת התביעה כנגד הנתבעת 4 הוגדרה בכתב התביעה כ"הפרת חובה חקוקה".
ביום 2.11.17 ניתן פסק דין חלקי אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין המערערת לבין הנתבעים 1 – 3 (המטופלת ובני משפחתה). נתבעת 4, היא המשיבה, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל היעדר סמכות. ביום 12.7.18 ניתן פסק דינה של כבוד הרשמת מירב חבקין במסגרתו קיבלה הרשמת את הבקשה והורתה על מחיקת התביעה.
בתמצית, קבעה הרשמת בפסק דינה כי מאחר ובין המערערת ובין המשיבה, לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק והואיל והעילה הנזיקית עליה מבוססת התביעה אינה עילה הקשורה "לסכסוך עבודה", בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

טענות הצדדים

לטענת המערערת, פסק דינה של הרשמת ניתן בהיעדר סמכות, מאחר ועל פי סעיף 27א לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), לא הייתה מוסמכת הרשמת להורות על סילוק התביעה על הסף לפיכך, די בכך כדי להורות על ביטול פסק הדין.
לגופה של הסוגיה, טענה המערערת כי יש לדחות את בקשת הסילוק על הסף, מאחר ובהתאם לסעיף 65 וכן סעיף 82א לחוק שירות התעסוקה – תשי"ט – 1959 (להלן: חוק שירות התעסוקה), לבית הדין סמכות לדון בתובענת המערערת כנגד המשיבה, מכוח עילת הפרת חובה חקוקה.
המערערת הוסיפה כי לא ניתן להקיש מפסק הדין בעניין רוחם, אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון, עליו נסמכה הרשמת בפסק דינה (רע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 26.4.15; להלן: ענין רוחם). לטענת המערערת, בפסק הדין בעניין רוחם, דובר בעילות גניבה ומעילה אשר אינן חלק מסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה – תשכ"ט, 1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה) בעוד עניינה של המערערת נוגע לעילת הפרת חובה חקוקה, עילה אשר מעוגנת בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה.
עוד טענה המערערת, כי התביעה לא נוסחה כתביעה נזיקית אלא כתביעה במשפט העבודה וגם מטעם זה מוקנית סמכות לבית הדין לעבודה.
במסגרת הערעור עתרה המערערת אף לביטול חיוב ההוצאות אשר הוטל על ידי הרשמת, הואיל ולגישתה ואין מקום להטיל הוצאות כבדות על עובדת זרה אשר הינה חלק מאוכלוסייה מוחלשת כאשר מדובר במחלוקת משפטית.
מנגד טענה המשיבה כי יש לדחות את הערעור מכל וכל. המשיבה הבהירה כי היא לשכה פרטית לתיווך, הבאה וטיפול בעובדים זרים, בעלת רישיון לתיווך והשמת עובדים זרים, הפועלת מכוח רישיון שניתן לה מאת רשות האוכלוסין. המשיבה הדגישה כי מעולם לא העסיקה את המערערת וכי אין ביניהם כל יחסי עבודה.
לעמדת המשיבה, התביעה הינה תביעת סרק, אשר מבוססת על טענה סתמית בדבר הפרת חובה חקוקה מבלי לציין איזו חובה הופרה ומבלי שפורטה כל מסכת עובדתית הקושרת את המשיבה לתביעה או המקנה לבית הדין סמכות.

דיון והכרעה

לאחר שבית הדין שקל את טענות הצדדים בעניין סמכות הרשמת, הוא שוכנע כי הצדק עם המערערת ופסק דינה של הרשמת ניתן בהיעדר סמכות. סמכות השיפוט של הרשם כפי שעוגנה בסעיף 27 לחוק בית הדין לעבודה, אינה כוללת דחיית תביעה על הסף.
בהתאם לסעיף 27(ב) לחוק בית הדין לעבודה, לרשם סמכות לדון בתובענה כספית אשר עילתה הינה אחת מהעילות אשר הוגדרו בסעיף, דהיינו – שכר עבודה כמשמעותו בחוק הגנת השכר, תובענה לקצבה וכן בכל תובענה כספית אחרת שעניינה זכויות מכוח חוק הסכם קיבוצי או צו הרחבה שפורטו בתוספת החמישית לחוק, ובלבד שסכום התובענה אינו עולה על 50,000 שקלים חדשים.
התוספת החמישית לחוק מונה שורה של חוקי מגן, כדוגמת, חוק הגנת השכר, חוק שעות עבודה ומנוחה, חופשה שנתית וכן שורה של הסכמים וצווי הרחבה, בעניינים כגון דמי נסיעות ודמי הבראה. עילת התובענה נוגעת להפרת חובה חקוקה של סעיף בחוק שירות התעסוקה. עילה זו אינה מנויה בתוספת החמישית על כן, נקבע כי לא הייתה הרשמת מוסמכת לדון בעילה זו.
זאת ועוד. נקבע כי טענת המשיבה לפיה המערערת הסכימה למתן פסק דין כנגד הנתבעים הנוספים על כן, היא מנועה מלהתנגד למתן פסק הדין בעניינה של המשיבה. סמכות הרשמת למתן פסק דין מוסכם, מעוגנת בס' 87 לחוק בתי המשפט, אליו מפנה ס' 27 לחוק בית הדין לעבודה. לפיכך, אין בכך כדי למנוע מהמערערת להעלות טענות בדבר היעדר סמכות הרשמת למתן פסק דין בעניינה, אשר לא ניתן בהסכמה.

ואולם בית הדין בחן את בקשת המשיבה לבקשה לסילוק על הסף לגופו של עניין וקבע כי יש לקבל את הבקשה.
תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה, תשנ"ב-1991 (להלן: התקנות) קובעת כי:"(א) בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:….
(2) חוסר סמכות;….. (ג) לא ייעתר בית הדין לבקשת דחיה מחוסר סמכות, אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית משפט או לבית דין מוסמך לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט)".
סעיף 24(א) לחוק בתי הדין לעבודה קובע כי לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
"(1)בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];
(1ב)תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה".
בהתאם להלכה, הכלל המשפטי בעניין סמכותו של בית הדין הוא- "מחד
גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק
בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה"

בית הדין התייחס למבחני הסמכות וקבע במקרה זה כך- השלב הראשון הוא מבחן זהות הצדדים: במקרה זה קבע לא התקיימו יחסי עבודה בין המערערת ובין המשיבה. טענת המשיבה כי הינה לשכת השמה ותיווך של עובדים זרים, לא הופרכה על ידי המערערת. נוסף על כך, בסעיף 30 להודעת הערעור, אף מציינת המערערת כי מדובר בשאלת סמכות עניינית "בין עובד לבין לשכת השמה פרטית".
המבחן השני, מבחן העילה: עיון בכתב התביעה מעלה כי התביעה כנגד הנתבעת 4 הוגשה בשל עילה של הפרת חובה חקוקה (ס' 31 לכתב התביעה):
"הפרת חובה חקוקה. על הנתבעת 4 חלים החובות עפ"י ס' 65 לחוק שירות התעסוקה וכן הוראות נוהל 9.2.0001 של רשות האוכלוסין לפי סעיף 62 ו – 65 לחוק שירות התעסוקה. חובות אלה הופרו ע"י הנתבעת והיא לא עשתה דבר על פי חיוביה בקשר עם יחסי העבודה".
בסעיף 44 לכתב התביעה טענה התובעת כי הינה זכאית לפיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הפרת חובה חקוקה.
נקבע כי עילת התביעה כפי שנוסחה בכתב התביעה אינה נובעת מיחסי העבודה בין המערערת ובין מעסיקיה. מדובר בהפרת החובה במישור הנזיקי (או החוזי) אשר בין המערערת ובין המשיבה – הלשכה אשר הייתה אחראית להשמת המערערת אצל מעסיקתה של המערערת.
המערערת טענה כי ההפרה היא היעדר פיקוח של המשיבה על יחסי העבודה. בהתאם לכך, טענה המערערת כי חלה חובה על המשיבה ואולם נקבע כי טענת המערערת בדבר היעדר פיקוח של המשיבה, נובעת ממישור היחסים בין השתיים ולא מהמישור הקשור ביחסי העבודה.
המבחן השלישי – העילה המשפטית עליה מבוסס כתב התביעה היא עילת הפרת חובה חקוקה, עילה נזיקית. לפיכך, נקבע כי היא אינה במישור יחסי העבודה.
נוכח זאת, בנסיבות מקרה זה, בו לא מדובר ביחסי עובד ומעסיק וכאשר עילת התביעה אינה נובעת מיחסי העבודה, נקבע כי אין מקום לברר את התובענה בבית הדין לעבודה (ר' בהקשר זה, ברע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן נ' בסט שרותי קירור בע"מ, פורסם בנבו, ניתן ביום 3.4.17).

סוף דבר

לבסוף נקבע כי בקשת המערערת לבטל את פסק דינה של הרשמת מתקבלת והתביעה תועבר לבית המשפט שלו הסמכות, יחד עם זאת בקשת המשיבה לסילוק על הסף תיוותר על כנה כי אכן נקבע לגופו של עניין כי לבית הדין אין סמכות לדון בכך.

מסקנת משרדנו הינה שבית הדין לעבודה לא קונה סמכות יש מאין, וגם אם דומה כי הסכסוך מצוי הגדר דיני עבודה עדיין יש לבחון את מהות הסכסוך ולא לפנות באופן ישיר לבית הדין לעבודה, שכן סילוק פסק דין מהווה מכה מוראלית לתובע, ויכול למסמס את התיק לחלוטין, לפיכך יש להידרש לסדרי הדין ביראת כבוד עוד בטרם מחליטים על הערכאה אליה פונים לטובת קבלת הפיצוי.

ליעוץ בעניין דיני עבודה אנא פנו אלינו כבר עתה – 04-8100170