201908.09
0

עורך דין לתביעה נגד העירייה

(תא (קריות) 46548-07-14 לאה סימפסון נ' עיריית חיפה פורסם ביום 25/04/18)

עובדות המקרה

כפי העולה מכתב התביעה ביום 4.5.13, פסעה התובעת ברחוב יוסף בחיפה לכיוון מעונות גאולה.
כשהגיעה לקרבת צומת הרחובות יוסף- ארלוזרוב, התכוונה לחצות את הרחוב במעבר החצייה הסמוך. עת פסעה לכיוון מעבר החצייה, נתקלה רגלה במפגע במדרכה. כתוצאה מהתאונה, נפגעה התובעת בפניה, שיניה ושתי ידיה.

ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית החולים בני ציון- שם אובחנו פגיעות וחתכים בפניה, פגיעה בשיניים ושברים עם תזוזה בעצמות המרפק השמאלי ופגיעה בשורש כף היד.

לאור הפערים שהתגלו בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו לתיק בית המשפט על ידי הצדדים, מינה בית המשפט שני מומחים מטעמו.
ד"ר רייכל מיכאל- מומחה בתחום האורתופדיה, אשר קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%.
ד"ר רם מירז – מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר קבע לתובעת 5% נכות זמנית למשך שנה ולאחר מכן 0% נכות.

סיכומי התובעת;

לטענת התובעת, היות ועסקינן ברשות מקומית, הרי היא חבה חובת זהירות כלפי האזרחים הפוסעים ברחובותיה. הרשות המקומית מחויבת לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור, במיוחד כאשר מדובר ברחובות העיר

לאור האמור טוענת התובעת, כי היא נפצעה כתוצאה מהתקלות רגלה במפגע ברור במדרכה והנתבעת, עיריית חיפה, התרשלה כשלא איתרה ותיקנה את המפגע.

לא זו אף זו, מר אהרון כהן, נציג הנתבעת, אשר בניגוד להחלטת בית המשפט, לא הגיש תצהיר, העיד בעדותו כי הגיע למקום קרות התאונה רק בחודש 4/18 ואישר כי מצבה של המדרכה נשאר כשהיה. עוד עלה מחקירתו, כי הנ"ל משמש כראש תחום תביעות אצל הנתבעת.  הוא אינו מהנדס ו/או ממונה בטיחות ולפיכך הרי שאינו מומחה בניתוח מפגעים.

התובעת טענה כי על אף שמתגוררת סמוך למקום קרות התאונה ונוהגת היא להליך שם חדשות לבקרים, הרי שהדבר מחזק את טענתה לפיה, אין לה כל אשם תורם.
התובעת הלכה בראש מורם, כשפניה ועיניה מופנות קדימה ולא היתה צריכה לפעול אחרת, הן לאור העובדה שסמכה על הנתבעת שתעשה עבודתה כראוי ותתקן את המפגעים שמהווים סכנה, וככל שיש מפגעים, הרי שאלה לא מהווים סכנה, והן לאור העובדה שבכל הפעמים שהלכה סמוך למקום קרות התאונה, לא נתקלו רגליה במפגע כלשהו. אלא שהפעם, נפצעה התובעת.
לאור האמור, עותרת התובעת כי בית המשפט יקבע כי התובעת לא תרמה להתרחשות התאונה.

סיכומי הנתבעת;

לטענת הנתבעת, התובעת טענה בכתב תביעתה ובתצהירים שהגישה כי התאונה אירעה ברחוב יוסף, מול בית מספר 57. לעומת זאת, בסיכומי טענותיה, טענה התובעת כי מצאה סדקים במדרכה מול בית מס' 59 (ולא 57). הנתבעת טוענת, כי מדובר בתצהירים עליהם חתמה התובעת ולא ניתן ליישב סתירה זו.
עוד מוסיפה הנתבעת לטעון, כי התובעת צירפה לכתבי טענותיה תמונות והתייחסה לאזור שלם מבלי לציין מקום ספציפי בו מעדה. רק במועד דיון ההוכחות, טענה התובעת לנפילה במקום שלא צולם בתמונות ולא הייתה התייחסות ספציפית לכך בתחשיבים ובתצהירים.

לאור כל האמור, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה כי נפלה כתוצאה ממפגע במדרכה.

לחילופין טוענת הנתבעת, וככל שבית המשפט יסבור כי התובעת הוכיחה שנפלה כתוצאה ממפגע במדרכה, אזי יש לפסוק לתובעת רשלנות תורמת בשיעור של 50% לכל הפחות.

הכרעת בית המשפט:

בית המשפט קיבל את התביעה  אך זאת בניכוי 25% רשלנות תורמת.

 נימוקי בית המשפט:

שאלת האחריות

הנתבעת טוענת כי קיימת סתירה בנוגע למס' הבית אשר נמצא סמוך למקום קרות התאונה, בין הנטען על ידי התובעת בכתב תביעתה ובתצהיריה לבין הנטען בסיכום טענותיה.
זאת ועוד, לטענת הנתבעת, התובעת אומנם צירפה תמונות של מקום קרות התאונה, אולם הסתבר כי התובעת טענה לנפילה במקום שלא צולם.
לאור כל האמור, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה כי נפלה כתוצאה ממפגע במדרכה.

בעניין זה ציין בימ"ש הנכבד כי מדובר באירוע שאירע לפני כחמש שנים. התובעת העידה כי ייתכן שבזמן אמת, דהיינו בזמן קרות האירוע, הייתה "מעולפת".  לאור האמור, ייתכן כי השילוב של מצבה הבריאותי ו/או הנפשי של התובעת בזמן קרות האירוע עם השנים שעברו ממועד קרות התאונה, הוביל לסתירה בכל הנוגע למס' הבית ו/או למקום הספציפי שצולם.
בימ"ש נתן את את אמונו בעדותה של התובעת שנתנה הסברים המניחים את הדעת לאופן בו נפגעה, ולעדותם של שני העדים שהעידו מטעמה. אני סבור כי עדותם היתה עקבית ולא נסתרה, וכי התובעת נפלה על המדרכה בשל מפגע שהיה על המדרכה וכתוצאה מנפילתה נפגעה בפניה, שיניה ובשתי ידיה.

רואולם התובעת לא בדקה האם קיים איזה שהוא מכשול שעלול להפילה, התובעת למעשה לא "העיפה" מבט, ולו חטוף, על המדרכה (יש לזכור כי מדובר ברחוב בו חולפים מספר רב של אנשים וכי קיים "בלאי" טבעי, אשר משפיע על המדרכה ועל תקינותה), התובעת הלכה כשפניה קדימה, לקחה על עצמה סיכון בכך שהלכה כשראשה מורם ולא העיפה כלל מבט על הארץ. על כן, מכל סכום שייפסק לה, יופחת 25% רשלנות תורמת.

שאלת הנזק:

ראשי הנזק לפיצוי הם – לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה, נגרמו לה שברים עם תזוזה בעצמות המרפק, פגיעה בשורש כף יד שמאל פגיעות בפנים ובשיניים.
התובעת נאלצה לעבור מספר ניתוחים וכן נדרשה לשיקום ארוך ולטיפולים ממושכים.
לטענתה, היא המשיכה לסבול מכאבים עזים ומחוסר יכולת תפקוד ולפיכך, המשיכה בביקורים תכופים אצל רופאיה המטפלים.
עוד טוענת התובעת, כי בעקבות התאונה, החלה לפתח תסמונת פוסט טראומטית הכוללת בין היתר, חרדות, דיכאון, ירידת ערך עצמי, ירידת הביטחון העצמי, הזנחה, קשיים בשינה ועל כן הופנתה לטיפול במרפאה לבריאות הנפש.

לטענת התובעת, מצבה סמוך לאחר התאונה, לא אפשר לה להמשיך לעבוד וזאת על אף שהייתה אמורה להמשיך בעבודתה ולהתחיל לעבוד בפרויקט "עוז תמורה" שהיה מעלה את שכרה באופן ניכר והיה צפוי להיות 25,000 ₪ לכל הפחות.

לאור האמור, נאלצה התובעת להודיע למעסיקיה על פרישתה וזאת תוך וויתור על מעמדה, על הקריירה שלה, על משכורותיה ועל גידול שכרה במסגרת "עוז תמורה".

כאמור לעיל, משך שנתיים וחצי שהתה התובעת במצב של אי כושר עבודה מלא מוחלט המשולב ממגבלות פיזיות קשות ומגבלות נפשיות.

כאמור לעיל, התובעת שבה לעבוד (בגיל 66), תוך שהיא ממשיכה לסבול ממגבלות פיזיות ונפשיות. התובעת הצליחה למצוא עבודה במשרה חלקית בלבד בהוראת אנגלית כשהיא משתכרת בסך של 2,800 ₪ בלבד.
לטענת התובעת, היא היתה צפויה להמשיך לעבוד עד גיל 70 בשתי משרותיה אלמלא קרתה התאונה.

מנגד טוענת הנתבעת, כי התובעת נפגעה במרפק ידה השמאלית. היא טופלה, ידה גובסה והיא היתה באי כושר במשך 47 ימים ועד ליום 21.6.13.

כאמור לעיל, הנתבעת סבורה כי לא קיים כל קשר ומכל מקום, התובעת לא הוכיחה קשר כזה, בין קרות אירוע התאונה לבין הודעת התובעת על פרישתה.

בסיס השכר- לטענת התובעת, עובר למועד התאונה, השתכרה התובעת בסך של 15,088 ₪ במשולב (משרד החינוך ועיריית חיפה) והיא הייתה אמורה לטענתה, להשתכר בשנים שלאחר מכן שכר הולך וגדל עד לסך של 25,000 ₪. לפיכך, התובעת מעמידה את בסיס השכר (הפוטנציאלי) בסך של 20,000 ₪ לחודש.

התובעת מציינת, כי היא החלה לקבל תשלומי פנסיה חודשיים בסך של כ- 3,700 ₪ מקרן מבטחים במשך כשנה וחצי, ולאחר מכן החל מחודש דצמבר 2014 ואילך סך חודשי של כ- 4,600 ₪.
בנוסף, התובעת החלה לעבוד ומשתכרת בסך של 2,800 מש"ח החל מחודש ספטמבר 2015 ועד היום.

להלן עמדת בית המשפט בנוגע לפיצוי המגיע לתובעת בנוגע לראשי הנזק השונים:

1. כאב וסבל – הצדדים חלוקים בראש נזק זה באופן שהתובעת טוענת לפסיקה של כאב וסבל ואובדן הנאות חיים בסכום של 200,000 ₪ שעה שהנתבעת טוענת כי יש לפסוק סכום של 17,500 ₪ בלבד.
לאחר שנלקחו בחשבון  נתוני התיק המתייחסים לגילה, נכותה של התובעת ונסיבות הכוללות של התיק, נפסק לה סך של 35,000 ₪ בראש נזק זה.

2. הפסדי השתכרות– התובעת טענה להפסדי השכר עצומים בשיעור של 218,280 ₪ וזאת על פי שיעור הנכות התפקודית המגיע לה פיצוי לפי 30%. למעשה הפסד השכר לו היא טוענת הוא בשיעור של למעלה מ- 700,000 ₪  וכן דרישה לפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין העתיד ונגזרת של 12.5% מתוך הסכום האמור בגין פנסיה ותנאים סוציאליים.

הנתבעת מצידה טוענת שאין לפסוק בראש נזק זה דבר.

לאחר בחינת התיק סבר בית המשפט שנכותה התפקודית של התובעת בתיק זה אינה עולה על 10% נכות כפי שנקבע על ידי המומחה בתחום האורטופדי.
התובעת העצימה עד מאוד את טיעוניה לעניין הנזק הנפשי שנגרם לה לרבות דכאונות ופגיעה באיכות חיים אך בעניין זה המומחה מטעם בית המשפט דחה למעשה את הטענות וקבע לה 0% נכות. אין קשר סיבתי בין הטענות האמורות או בין הפרישה מהעבודה ובין ארוע התאונה.
ההפסדים העצומים המוצגים בנושא הפסד השתכרות לא הוכחו ולא התקבלו.

זה נכון שהתובעת עובדת 20% משרה אחרי התאונה ומרוויחה סך של 2,800 ₪ אך הדבר נעשה לאחר שפרשה מעבודתה. הנסיון לבצע הפחתה בין מה שהיתה מרוויחה או מה שהיתה יכולה להרוויח כביכול ובין הסכום שהיא מרוויחה כיום, אינו משקף כלל את נתוני התיק. ראש נזק של הפסד השתכרות מוכר לצורך הפסד ההשתכרות בעבר בלבד. לתובעת לא מגיע כל פצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד או בגין הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים לעתיד.

נפסק לעניין ראש נזק של הפסד השתכרות כך: מיום התאונה חלפו 5 שנים לערך. (60 חודש).
במהלך תקופת אי הכושר של 47 יום עד תאריך 21.6.13. בהמשך פרשה מעבודתה במשרד החינוך והטענה היא כי הפרישה נעשתה על רקע של פגיעותיה כתוצאה מהתאונה.  נקבע כי קשר שכזה המתייחס לקרות התאונה והודעת התובעת על פרישתה לא הוכח במשפט. עול ההוכחה בעניין זה הוא על התובעת אשר יכולה היתה בעניין זה להביא ולהעיד גורמים מוסמכים ממשרד החינוך אשר היו יכולים להעיד בסוגיה זו או להציג את תיקה האישי כמשקף את המציאות של פרישה על רקע בעיותיה הגופניות כתוצאה מהמקרה.

זאת ועוד, הטענה כי בסיס השכר שצריך להתקבל הינו בשיעור של 25,000 ₪ וכי יש להעמיד את בסיס השכר על סכומים הגבוהים מאלה שהוכחו במשפט, אין להם כל בסיס והם נדחו.

בסיס השכר אשר הוכח עובר לתאונה היה בשעור של 15,000 ₪ (משולב של משרד החינוך ועירית חיפה).
התאונה התרחשה בתאריך 4.5.13 כאשר התובעת בת 63 במועד התאונה.
כיום התובעת בת 68. ממועד התאונה חלפו 5 שנים. דהיינו כ-60 חודשים. התובעת היתה באי כושר במשך 47 יום, עד יום 21.6.13. התובעת פרשה מעבודתה לאחר אירוע התאונה. הטענה כי היתה יכולה לעבוד עד גיל 70 לא הוכחה ומכל מקום הפסדיה חושבו ביחס לעבר ועד מועד מתן פסק הדין. בגין אי כושר העבודה המלא נספק לה לה סך של 22,000 ₪.
בהמשך ועד מועד מתן פסק הדין, ובהתחשב בנכותה התפקודית ובסיס השכר נפסק לה לה סך של 50,000 ₪ נוספים, סה"כ נפסק בראש נזק זה – סך של 72,000 ₪.

3. עזרה צד ג' בעבר ובעתיד מוגברת – 25,000 ₪.

4. הוצאות רפואיות ונסיעות – 3,000 ₪.

סה"כ הסכום לפיצוי –135,000 ₪ כאשר מסכום זה יש לנכות 20% רשלנות תורמת, דהיינו 27,000 ₪ הסכום שנותר לפיצוי – 108,000 ₪.

לסכום זה יש להוסיף נוסף שכר טרחת עו"ד בשעור של 20% + מע"מ וכן החזר אגרה ששולמה.


משרדינו חיים ברוטמן עורך דין לתביעות נגד עירייה – פנו אלינו כבר עתה 04-8100170