201906.11
0

עו"ד לתביעת עבודה כנגד גניבה ממעסיק

ע"ע 47156-06/14 אלמונית חברה בע"מ נ' אלמונית, פלוני (פרוסם law data 06/11/2019)

רקע

התובעת הועסקה כקופאית במועדון באולינג שהפעילה החברה, החל מיום 1.12.2007 ועד לפיטוריה המידיים, עקב הודאתה במעילה בכספי החברה בסכום של כ – 5,000 ₪ עד 7,000 ₪ לטענתה, ביום 14.5.2011.

עם פיטורי העובדת בעקבות הגניבה, שללה החברה מהעובדת את פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת ולא שילמה לעובדת שכר עבודה בגין החודשים אפריל ומאי 2011. העובדת הגישה, לפיכך, תביעה כנגד החברה, הן בגין התשלומים שלא בוצעו, כמפורט לעיל, והן בגין גמול שעות נוספות, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה ודמי הבראה. בנוסף נטען, כי המנהל הטריד את העובדת בביטויים מיניים בוטים, המהווים הטרדה מינית כמשמעה בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ״ח-1998 (להלן – החוק למניעת הטרדה), והובאו שלושה מקרים של הטרדה מינית מילולית נטענת, בגינם התבקש פיצוי, ביחד ולחוד, בסכום של 50,000 ₪. בהמשך הדברים תוקן כתב התביעה. בכתב התביעה המתוקן פורטו שנים עשר מקרים של הטרדה מינית מילולית, שחלקם לוו בתנועות ובשפת גוף, שיוחסו להעדפתה המינית של העובדת, וסכום התביעה בגין כל המקרים הועלה ל – 300,000 ₪.

החברה טענה כי דין התביעה לתשלומים בגין תקופת העבודה וסיומה להידחות נוכח נסיבות סיום ההעסקה, למעט סכום של 7,647 ₪ בגין שכר עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה שהחברה קיזזה מסכומי הגניבה. החברה והמנהל טענו, כי טענות ההטרדה המינית הן ״עלילה נלוזה״ שרקמה העובדת על מנת ״להציל את עורה ממעשי הגניבה החמורים אותם ביצעה״. לא זו בלבד, כך נטען, שהטענות על הטרדה מינית הועלו לראשונה עם גילוי הגניבה, אלא העובדת עצמה היא שנהגה באופן פרובוקטיבי, החצינה את מערכת יחסיה עם עובדת נוספת בחברה, למורת רוחם של עובדים בחברה, ושיתפה את המנהל בחייה הפרטיים. החברה אף הגישה תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהגניבות שביצעה העובדת, אשר הוכחו, כנטען, הן בהודאת העובדת והן בצילומים שערד חוקר פרטי, לאחר שעלה החשד בגניבה. סכום נזקי הגניבות, אשר חושב על בסיס מדגמי וסטטיסטי, כפי שיובהר להלן, נאמד בכתב התביעה שכנגד בסכום של 407,517 ₪ וכן נתבעו סכום נוסף של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני והחזרי הוצאות חקירה, שחזור והוצאות משפטיות בסכום כולל של למעלה מ – 100,000 ₪.

בפני בית הדין האזורי נשמעו, מטעם העובדת, בנוסף לעדותה שלה, עדויות בת הזוג לשעבר של העובדת שהועסקה בחברה והתפטרה מעבודתה ביום פיטורי העובדת, ושל עובדת נוספת. מטעמם של החברה העידו רעייתו של בעל המניות הנוסף בחברה, אשר חישבה את הפסדי החברה כתוצאה ממעשי הגניבה הנטענים של העובדת, והמנהל. לאחר דיון רחב בעדויות ובמכלול חומר הראיות קיבל בית הדין את תביעת העובדת לתשלום שכר עבודה בחודשים אפריל ומאי 2011, פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה, ודחה את רכיבי התביעה הנוספים, לרבות פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, גמול שעות נוספות ופיצוי בגין הטרדה מינית. החברה חויבה, לפיכך, לשלם לעובדת סכום כולל של 9,543 ₪ בגין השכר והתנאים הנלווים כמפורט לעיל.

תביעת החברה נדחתה, בעיקרה, משלא הוכחו סכומי הגניבה המלאים פרט לסכום של 7,000 ₪ בו הודתה העובדת והיא חויבה להשיבו, אך בית הדין חייב את העובדת לשלם לחברה פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני ועגמת נפש, תוך שהוא מציין כי ״בדרך זו מובהר לכל עובד, כי אם ישלח ידו בקופת המעסיק וישלשל כספים לכיסו, יחויב בפיצוי למעסיק גם אם סכום הגניבה לא יוכח במדויק״. בנוסף חויבה העובדת בהחזר עלות הוצאות החוקר הפרטי בסכום של 12,586 ₪, אך תביעת החברה להחזרי הוצאות משפטיות והוצאות בגין חישוב הפסדי החברה נדחו. לנוכח תוצאת פסק הדין, חויבה העובדת בשכר טרחת עורכי דין והוצאות משפט בסכום של 30,000 ₪ בגין התביעה העיקרית, חרף קבלת חלק (לא גבוה) ממנה, ובסכום נוסף של 15,000 ₪ בגין התביעה שכנגד.

שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין. העובדת ערערה על דחיית תביעתה לפיצוי בגין הטרדה מינית ועל דחיית התביעה לגמול שעות נוספות. כמו כן ערערה העובדת על קבלת התביעה שכנגד, למעט חיובה בהחזר של סכום של 7,000 ₪ בו הודתה העובדת, ועל היקף חיובה בהוצאות המשפט. החברה ערערה על הקביעה לפיה נזקי החברה לא הוכחו ועל ההימנעות, לפיכך, מלחייב את העובדת להשיב כספים לחברה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, בכתב ובעל פה, ואת מכלול החומר בתיק, הגיע בימ"ש לכלל מסקנה כי עיקרו של פסק הדין המקיף של בית הדין האזורי להישאר על כנו מטעמיו, בכפוף להתערבות בשתי סוגיות ולהערות נוספות, כפי שיפורט להלן.

טענת ההטרדה המינית

בית הדין קבע, באופן נחרץ, לאחר שמיעת העדויות, כי ״התרשמנו כי לא היתה כל הטרדה מינית כלפי התובעת, וכי התובעת טפלה על נתבע 2 עלילה בנושא, וזאת כדי להיחלץ מן האשמות החמורות כלפיה בגין גניבה״ והוסיף וקבע כי ״התרשמנו כי התובעת הגישה את תביעתה תוך שהיא בודה מלבה את ההטרדות המיניות״.

לגישת העובדת בסיכומיה, יש בנסיבות העניין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי ובהערכת העדויות על ידו, מאחר שהשגיאות העובדתיות בפסק הדין ״בולטות לעין וזועקות להתערבות ערכאת הערעור, והכל כמובן על רקע פער תהומי בהערכת מהימנות לצדדים שאינה עולה בקנה אחד עם מכלול חומר הראיות״. לגישת העובדת, המנהל לא הכחיש בעדותו את הדברים שיוחסו לו אלא את משמעותם ולא היה מקום להעדיף את עדותו על פני עדות העובדת ובת זוגה. העובדת מוסיפה וטוענת, בין היתר, כי אף האמירות בהן הודה המנהל, לטענתה, מהוות הטרדה מינית משהושמעו על ידי בעל מרות, כי העובדת כלל לא נחקרה על מעשי ההטרדה שפרטה בתצהירה וכי המנהל הוא, כנלמד מהתנהלותו בנושאים אחרים, מי שבחר בדרך חיים עבריינית.

כידוע, "…. בית דין זה, כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, המתבססות על התרשמותו ממהימנות העדים. עם זאת, בית המשפט מצא לנכון להעיר, כי ״בהתאם לפסיקה, יש להחיל כללים ראייתיים ייחודיים בהערכת מהימנות של נפגעי הטרדה מינית״ (ע״ע (ארצי) 15-08-49900 אלמונית – פלוני, פסקה 16 (8.12.2016)) ולא היה מקום לזקוף לחובתה של העובדת את הימנעותה מלהתלונן על ההטרדה במהלך קיומם של יחסי העבודה ואף לא את הגרסה המתפתחת (ע״א 7426/14 פלונית נ' אורי דניאל (14.3.2016) (להלן – פסק דין אלמונית). עוד מצאנו להעיר, כי גם לפי עדות המנהל שררה במקום העבודה אווירה של שיח בעל קונוטציה מינית שאין לאפשרו במקום עבודה ועל מעסיק לפעול להפסקת שיח מעין זה שעלול להביא לכדי ״סביבה עוינת״ שאסורה על פי החוק למניעת הטרדה. ואולם, עיון בפסק הדין מלמד, כי בעיקרו של דבר האמין בית הדין למנהל כי טענות העובדת כלפיו מהוות עלילה שנועדה להיחלץ מההאשמות בגניבה ולא האמין לעובדת, שלא הביאה לתמיכה בתביעתה ראיות נוספות, כך שהתביעה נסמכה במלואה על עדויות העובדת ובת זוגה שבית הדין לא קיבלן. בנסיבות אלה, מתן משקל, שלא צריך היה להינתן, לעובדות מסוימות כאמור לעיל, לא היטה את הכף (השוו: פסקה 18 לפסק דין אלמונית הנזכר לעיל) וממילא הטענה בדבר הטרדות מיניות מילוליות לא הוכחה. אשר לטענה בדבר ״סביבה עוינת״ שאוזכרה לעיל, שניתן היה לנסות ולבססה ללא תלות באמירות ספציפיות שנאמרו על ידי המנהל – הטענה לא נטענה כלל ולא התאפשר לחברה להתגונן מפניה.

הגניבה

החברה תבעה פיצוי ממוני בגין נזקי הגניבה שנאמדו על ידה, לפי חישובים מפורטים שערכה, בסכום של 407,517 ₪ ופיצוי בלתי ממוני, בנוסף לפיצוי הממוני, בסכום של 50,000 ₪. כמו כן תבעה החברה החזרי עלויות החוקר הפרטי, ייעוץ משפטי ושחזור הנזקים לצורך הוכחתם בבית הדין.

בית הדין האזורי קבע, כי ״התרשמנו כי התובעת גנבה מהנתבעת 1 סכומי עתק, אשר גבוהים בהרבה מסך של עשרות אלפי שקלים״ וכי ״הדבר היסב לנתבעת 1 נזקים גדולים מאד״. עם זאת נפסק, כי גם אם ניתן להעריך שנזקי החברה גבוהים ויתכן אף שמגיעים לסכום הנתבע, לא ניתן לחייב את העובדת בהשבת כספים על דרך של אומדנה וניתן לחייבה אך בסכום בו הודתה של 7,000 ₪. בית הדין ציין, לפיכך, כי ״לית מאן דפליג, שהעובדת זוכה מן ההפקר, לאחר שגנבה סכומי כסף אדירים, ותחוייב להשיב רק 7,000 ₪. עם זאת, יש לנהוג לפי הדין ולא לסטות ממנו״ . בנוסף חויבה העובדת להשיב לחברה את עלות החוקר הפרטי, בסד של 12,586 ₪, לאחר שנפסק כי היא היתה חיונית לחשיפת מעשי הגניבה, והודאת העובדת בגניבה, לאחר הכחשתה בפתח העימות עם החוקר, באה רק לאחר שהבינה כי קיימות ראיות שנאספו על ידי החוקר. בנוסף לפיצוי הממוני כאמור לעיל, בגין סכום הגניבה בו הודתה העובדת ועלות החקירה, פסק בית הדין פיצוי בלתי ממוני לחברה בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, תוך קביעה כי פיצוי בגין עגמת נפש ניתן לפסוק גם לטובת מעסיק, ״שהרי בלית חיוב שכזה ייגרם עיוות דין, והחוטא יצא נשכר״. בית הדין אף הוסיף וציין, כפי שצוטט בפתח הדברים, כי ״בדרך זו מובהר לכל עובד, כי אם ישלח ידו בקופת המעסיק וישלשל כספים לכיסו, יחוייב בפיצוי למעסיק גם אם סכום הגניבה לא יוכח במדויק״.

אי פסיקת פיצוי על נזק ממוני בגין נזקי הגניבה:

החברה טוענת כי הגניבות השיטתיות של העובדת, למצער מחודש אוגוסט 2009 בו הודתה בשני מקרים של נטילת כספים מהחברה, הוכחו הן בראיות ישירות, הן באמצעות סטטיסטיקה ואומדנה והן בראיות עקיפות. החברה מסתמכת על קביעת בית הדין האזורי, הנלמדת מצילומי החוקר הפרטי ומהודאות העובדת, לפיה הוכחו מעשי גניבה של קבלת כספים ללא הקלדתם בקופה הרושמת, הקלדה חלקית של תקבולים, הקלדה של העתקת פעולות קודמות (חלף רישום תקבול), ביטולי פעולות וכיוצא באלה. החברה ערכה חישובים מפורטים של סטטיסטיקת הביטולים של העובדת לעומת העובדים האחרים, ממוצע התקבולים בכל פעולת קופה של העובדת לעומת הממוצע הגבוה יותר של העובדים האחרים וכיוצא באלה חישובים, תוך שהפערים מיוחסים לגניבות שביצעה העובדת ונגזרים מהם סכומי הגניבות. החברה אף הוסיפה והצביעה על פעולות של מכירה וקניית רכבים חדשים על ידי העובדת בתקופה הרלוונטית, הפקדת כספים במזומן בחשבונות העובדת והימנעות ממשיכת כספים (בשנת 2010 כולה משכה העובדת מחשבונה מזומנים בסכום של 650 ₪ בלבד ואילו בשנת 2011 משיכת הכספים הראשונה היתה בחודש בו פוטרה העובדת). יודגש, כי לגישת העובדת היא חטאה במספר בודד של מקרים כתוצאה מאילוצים כלכליים, כך שענייננו במקרים בודדים של גניבה, ולא בכדי הופחת בהסדר הטיעון שנערך עמה סכום הגניבה.

בית הדין האזורי קבע כי אמנם מכלול הראיות מצביע על מעשי גניבה שיטתיים ו״הנתבעים בצעו עבודת מחקר יסודית מאד״ להוכחת עצם מעשי הגניבה והסכומים שנגנבו, אך חרף זאת לא ניתן להסיק ממכלול הראיות ״במדוייק את סכומי הגניבה". בהתחשב בקביעה עובדתית זו המבוססת על חומר הראיות שהוצג מסקנות החברה על היקף מעשי הגניבה של העובדת הן אפשריות, אך בהיעדר כל ראיה פוזיטיבית לרציפות המעשים ולהיקפם לאורך תקופה מוגדרת, ענייננו בהשערות שאינן מספקות ובוודאי שאין הן עומדות ברף ראייתי אשר יאפשר את חיוב העובדת. זאת, גם אם היינו עוסקים בחישוב על בסיס אומדנה ולאו דווקא על בסיס תחשיב מדויק, וממילא איננו נדרשים לסוגיה בנסיבות אלה (השוו: ע״ע (ארצי) 15-06-42510 פינדיורין – זיסמן, פסקה 9 (3.5.2017) (להלן – פסק דין פינדיורין)). פסק דינו של בית הדין האזורי בנקודה זו מתאשר לפיכך מטעמיו.

הוצאות חוקר פרטי –
בית הדין האזורי פסק, כי ״עלות זו הוכחה במסמכים הנדרשים, והיא סבירה מאד אל מול הנסיבות וסכומי הגניבה״ וכי ״אין ספק, כי שכירת שירותי החוקר הפרטי היתה חיונית כדי לחשוף את מעשי הגניבה״. בית הדין האזורי אף הצביע על כך, כי רק בעקבות הצגת ראיות החוקר, הודתה העובדת בגניבה. בית הדין בחר לא אישר את פסק הדין, בסוגיה זו, מטעמיו.

פיצוי על נזק לא ממוני –
בית הדין האזורי חייב את העובדת לשלם פיצוי בגין נזק לא ממוני לחברה, עקב עגמת הנפש שנגרמה לחברה בעטיה של התנהגות העובדת. פסק דין פינדיורין שניתן לאחרונה, עסק בסוגיה דומה של עובד שגנב (דלק) ממעסיק, בנסיבות בהן עצם הגניבה הוכחה, העובד הודה בגניבה במקרים שתועדו על ידי חוקר פרטי, והוא הורשע, לפי הודאתו, בהליך פלילי בחלק קטן ממעשי הגניבה שהיקפם לא הוכח. בית הדין האזורי פסק באותה פרשה (ס״ע (אזורי ת״א) 11-07-40857 פינדיורין – זיסמן (17.5.2015)), בהסתמכו בין היתר על פסק הדין האזורי בענייננו, כי פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש נכונה, במקרים בהם הוכח ביצועה של גניבה אך לא הוכח מה הסכום שנגנב.

באותו מקרה, פסק דין פינדיורין, אישר בית הדין הארצי את החיוב בפיצוי בגין נזק לא ממוני, אך הדגיש כי החיוב מושת בגין הפרת חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות ולא בגין עגמת נפש:
"כפי שנפסק לא אחת, מוטלת על עובד מכוח חובת תום הלב ״חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות״, אשר הפרתן תזכה את המעסיק, בנסיבות חמורות, בפיצוי לא ממוני גם אם לא עלה בידי המעסיק להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו״ (ע"ע (ארצי) 11-12-35403 קאנטרי פלורס בע״מ – נחמני (29.11.2016). עם קבע בית הדין כי לא היה מקום לבסס את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על עגמת הנפש שנגרמה למעסיקים וכי קביעת בית הדין האזורי, בהסתמך על פסקי דין של בתי דין אזוריים, לפיה פסיקה בגין עגמת נפש נכונה ״דווקא בנסיבות שבהם קיימת אי בהירות, כמו במקרה זה בדבר סכומי הכסף המדויקים שנגנבו, אף שלא היתה מחלוקת שגניבה היתה גם היתה״, אינה מובנת מאליה והיא מוקשית כאשר המעסיק הוא חברה אשר ״כעיקרון, אין היא סובלת מעוגמת נפש" (ע"א 345/89 נאות דברת נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו (3) 350, 359 (1992))״.
בית הדין אישר את התשלום עבור עוגמת נפש

העילות הנוספות בערעורים

גמול שעות נוספות – בית הדין האזורי דחה את תביעת העובדת לגמול שעות נוספות, בנימוק לפיו ״התובעת לא הוכיחה מתכונת קבועה של עבודה, לא הציגה מספר שעות ממוצע ליום עבודה, ולא הציגה מה שולם בממוצע ליום עבודה לעומת מה שהיה אמור להיות משולם״. חישובי העובדת על בסיס אומדנה נפסלו, לפיכך, תוך שבית הדין מצביע על טעויות והטיות בחישוב. כמו כן נפסק, כי העובדת קיבלה הפסקה בת מחצית השעה בכל יום עבודה שיש לנכותה מחישוב השכר. דא עקא, בית הדין האזורי לא הבחין בין התקופות שעד לכניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי״ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר ו – תיקון 24, לפי העניין), לבין התקופה שלאחר כניסת תיקון 24 לתוקף במסגרתו הוסף סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר. משלא קיימת מחלוקת כי העובדת אכן עבדה שעות נוספות (ומשנת 2010 אף שולם לה גמול חלקי בגין עבודת השעות הנוספות), כעולה בין היתר מדוחות הנוכחות שהיו בידה וצורפו לתצהירה, עבר נטל השכנוע לחברה (ע״ע (ארצי) 11-05-15546 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע״מ (24.2.2015)), אשר לא ניסתה כלל להרימו והסתפקה בהעלאת טענות כלליות על דו״חות לא מדויקים, אי הוכחת מתכונת עבודה קבועה וטענה שנדחתה, בדין, על ידי בית הדין האזורי, לפיה תשלומי תשר היוו תחליף לגמול שעות נוספות. בנסיבות אלה, זכאית העובדת לגמול שעות נוספות בגין תקופת העבודה שראשיתה במשכורת חודש פברואר 2009 ששולמה לאחר כניסת תיקון 24 לתוקף.

בתצהירה טענה העובדת כי היא זכאית לגמול חודשי ממוצע בסכום של 603.65 ₪ לחודש בגין התקופה שעד ליום 1.1.2010, לגמול חודשי ממוצע בסכום של 543 ₪ לחודש בגין התקופה שבין החודשים ינואר עד מאי 2010 ולגמול חודשי ממוצע בסכום של 281.12 ₪ מחודש מאי 2010 ועד לסיום עבודתה.

עם זאת, בפסק הדין נתקבלה טענתה העובדתית של החברה, אשר העובדת חולקת עליה, לפיה קיבלה העובדת הפסקה של חצי שעה מידי יום, אשר היה מקום לקזז את שוויה מתביעת העובדת לגמול עבודה בשעות נוספות. בענייננו, הטענה העובדתית על עצם מתן ההפסקה והטענה המשפטית על הזכות לקיזוז לא נטענו כלל בכתב ההגנה של החברה ובתצהירים מטעמה וטענת הקיזוז לא כומתה על ידי החברה. יתר על כן, החברה לא העלתה טענה לפיה התשלום בגין זמן ההפסקה שולם בטעות ולא סתרה את ההנחה כי הזכות להפסקה בתשלום, ככל שניתנה הפסקה, היתה חלק מתנאי העבודה ולא בכדי לא נטען על ידי החברה כי ההפסקה הופחתה באותן נסיבות בהן שולם גמול שעות נוספות לעובדת. בין כך ובין כך, משהטענה מהווה הרחבת חזית, אין לקזז את זמן ההפסקה מגמול העבודה בשעות נוספות שהעובדת זכאית לקבלו (השוו: ע״ע (ארצי) 14-09-24946 זינאת – איי אס אס אשמורת בע״מ, פסקה 9 (4.8.2016)).

העובדת זכאית, לפיכך, לגמול שעות נוספות על בסיס חישוביה שלא נסתרו ואשר עולים בקנה אחד עם דו״חות הנוכחות החלקיים שצורפו כנספח די לתצהירה ועם התחשיבים בנספח ה' לתצהיר, בגין התקופה שהחל ממשכורת חודש פברואר 2009 ועד לסיום עבודתה, כמפורט להלן:

הוצאות משפט בבית הדין האזורי –
העובדת מערערת על חיובה בהוצאות בלתי מבוטלות בתביעה העיקרית ובהוצאות נוספות בתביעה שכנגד, אשר נדחתה בחלקה הגדול. העובדת סבורה כי בית הדין ״חילק באופן מלאכותי״ את סכום ההוצאות בין שני ההליכים שנדונו במאוחד ולא נתן משקל ל״ניפוח התיק״ על ידי החברה ולהתנהלותה. העובדת מוסיפה וטוענת, כי ״הלכה פסוקה היא שאין בית המשפט רשאי להשתמש במכשיר פסיקת ההוצאות כעונש לצדדים שפתחו בהליך שלא כדין או שניהלו הליך שלא כדין״.

כידוע, הכלל הוא שערכאת ערעור לא תתערב בהוצאות משפט שפסקה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע״א 1932/92 קוטלר נ' קוטלר, פ״ד מט(2) 233, 247 (1995); י' לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה פרק 13 עמי 25 (מהדורה חמישית, 2016)). בהליך של תביעה ותביעה שכנגד, רשאית הערכאה הדיונית, לפי שיקול דעתה, לפסוק בנפרד הוצאות בגין תביעה שכנגד (השוו: ע״ע (ארצי) 113/07 חייט – ליזרדו, פסקה 12 (6.4.2008)). בית הדין הארצי לא מצא פסול בהשתת הוצאות בסכום גבוה בנסיבות בהן סבור בית הדין כי תביעה על הטרדה מינית, בסכום של 300,000 ₪, אינה אלא עלילה שטפל עובד לשעבר על מעסיקו. עם זאת, מצא בית הדין בנסיבות העניין להתערב בפסיקת ההוצאות, משלא ניתן בהן משקל להתנהלות הנפסדת של החברה, אשר במשך כשנה וחצי ניכתה תשלומים משכר כל העובדים, לרבות העובדת, לצורך העברתם להסדר פנסיוני, אך לא עשתה כן ואף לא שילמה כלל לעובדת גמול שעות נוספות בשנים הראשונות להעסקתה, באופן שאילץ את העובדת לנקוט בהליכים משפטיים כדי לקבל תשלומים שהיא זכאית לקבלתם לפי משפט העבודה המגן. כמו כן מצא בית הדין ליתן משקל מסוים לשיח הלא ראוי שהתנהל בחברה, מבלי שהחברה נקטה באמצעים להפסקתו. בנסיבות אלה, בית הדין הפחית את סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק בבית הדין האזורי והעמיד את הסכום הכולל בגין שני ההליכים בבית הדין האזורי על 25,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין בבית הדין האזורי.

סוף דבר – ערעור החברה נדחה וערעור העובדת התקבל בחלקו בלבד.

משרדנו – חיים ברוטמן ושות' בעל ניסיון רב בניהול תיקי עבודה ואנו נדע לנצח עבורכם כל תיק בין אם אתם נתבעים או תובעים.

פנו אלינו כבר עתה 04-8100170