הריסת בית המחבל שרצח את עמית בן יגאל

המדובר בעתירה שנסובה על תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945. במסגרתה הוצא צו לצורך הריסת בית המחבל שהרג בכוונת תחילה את החייל הלוחם עמית בן יגאל ז"ל.

כתב האישום שהתנהל במסגרת תיק זה מתאר מסכת עובדתית ברורה, המחבל שמע קולות חיילים בסמוך לביתו, נטל לבנה שהייתה בגג ביתו והשליכה לעבר החיילים במטרה להרוג מי מהם.

ויודגש מדובר על צו מנהלי שאינו קשור בזיקה ישירה לכתב האישום וכי בגינו ניתן להישען על ראיות מנהליות בלבד.

בטרם הגשת העתירה הוגשה השגה שנדחתה על ידי יועמ"ש לאזור יהודה ושומרון תוך הפניה למסמכי מהנדסים שקבעו כי בהריסת בית המחבל לא ייגרם נזק של ממש לסביבה ולרכוש של חפים מפשע.

השופטת וילנר קבעה בדעת מיעוט כי יש לדחות העתירה ולהורות על הריסת בית המחבל – בקצרה ייאמר כי כבוד השופטת קבעה שיש לדחות העתירה מן הטעם העקרוני שמפקד יהודה ושומרון עשה שימוש כדין בתקנה 119, כמו כן, היא קבעה כי גלי הטרור שפוקדים את המדינה מחייבים הרתעה ולבסוף ולגופו של הצו היא קבעה שמדובר בהרתעה מידתית נוכח נסיבות המקרה.

מנגד כבוד השופט מזוז קבע כי יש קושי עם תקנה 119 תוך שהוא מפנה למשפט בינלאומי פומבי. מכל מקום, הוא קובע כי סמכות לחוד ושיקול דעת לחוד – כלומר גם אם יש סמכות להורות על הריסה עדיין יש לבחון אותה בשק"ד ובכל מקרה ונסיבותיו. לטענת מזוז ישנה בעיה עם העובדה שמשפחתו של המפגע תיפגע מהריסת הבית גם נוכח היותה משפחת קשת יום – הוא טוען כי יש למתן את המידתיות ומציע לבטן את ביתו של המחבל באופן חלקי.

בדומה למזוז גם כבוד השופט קרא קובע כי אין להרוס את בית המחבל בשל העובדה שמדובר בפגיעה במשפט הבינלאומי ויש לבחון זאת גם בשל העובדה כי מדובר בשימוש חוזרה ונשנה של המפקד בסנקציית הריסת בית המחבלים אשר הופכת אותה לענישה ולא להרתעה.

פסיקה זה מוכיחה פעם נוספת כי טענות ממוחזרות בתיקים דומים אינה נכונה בכל מצב וכי בכל מקרה יש ליצור "יש מאין" חדש לטובת הלקוח כדי להוביל את בית המשפט הנכבד לפסוק לטובתו.

אנו במשרד חיים ברוטמן דוגלים בגישת משפט יצירתית אשר מובילה לזכיות רבות.

חשוב לציין כי המשרד לא ייצג מי מהצדדים בתיק דנן וכי אין בו הבעת עמדה כלשהי.