עורך דין לנזק גוף

תלהמ 35553-03-17 ד.ד (קטין), נ.ד (קטינה), א.ד (קטינה) ואח' נ' ד.ד (אסיר) (25/09/19)

מדובר בתובענה נזיקית, לפיצוי בגין נזקי גוף ונפש שהגישו התובעים כנגד הנתבע, בגין התעללות מינית כלפי אשתו לשעבר, והתעללות פיזית ונפשית כלפי שלושת ילדיו הקטינים וכלפי בנו הבגיר, לאחר שהורשע בפס"ד פלילי חלוט בגין עבירות מין ואלימות במשפחה.

עובדות המקרה

התובעת 5 והנתבע הינם בני זוג לשעבר, אשר נישאו בשנת 1993, והתגרשו זמ"ז בשנת 2015, לאחר כ-22 שנות נישואים. מנישואים אלה, נולדו להם התובעים 1-4 ילידי 2000, 2003, 2005 ו-1998. ביום 16.06.16, הורשע הנתבע בהסדר טיעון, בעבירות של אינוס, התעללות, תקיפת קטין, איומים והיזק בזדון, כפי שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.  ביום 16.03.17, הגישו התובעים את התביעה דנן, בגין נזקים פיזיים ונפשיים שנגרמו לכל אחד מהם בגין המעשים נשוא כתב האישום.

בדיון שהתקיים ביום 18.02.19, הודיע ב"כ התובעים כי הוא מוותר על טענת הנכות, הבהיר כי הנזק היחיד הנטען הוא בגין כאב וסבל וביקש כי בית המשפט יתן פס"ד על סמך החומר הקיים בתיק. הנתבע ובא כוחו הסכימו לכך והודיעו כי אין בכוונת הנתבע להביא ראיות לסתור את פסק הדין.

קיומו של מעשה בי"ד:

לטענת הנתבע, הצדדים חתמו על הסכם גירושין במסגרתו סוכם במפורש כי אין ביניהם תביעות הדדיות נוספות, למרות שהיה ידוע לתובעת באותה העת כי תלוי ועומד כנגד הנתבע הליך פלילי. לטענתו, הסכם הגירושין יוצר מניעות והשתק מהגשת תביעות כנגד הנתבע, וכי ההסכם מהווה מעשה בית דין – בבחינת השתק עילה והשתק פלוגתא כלפי התובעת והילדים.

בימ"ש הפנה לפסק דין שיצא תחת ידו – (צפת) 52407-05-17 פ' ת' נ' מ' ת' (07.02.2018) ואמר שכלל מעשה בית דין מבוסס על הרעיון של סופיות הדיון, ולפיו בכוחו של פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, להוביל לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים באותו הליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בעתיד בכל ענין או שאלה שנדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין שניתן.

הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשני כללים עיקריים:

• האחד – עניינו ב"השתק עילה" ולפיו פסק דין סופי שניתן לגופו של עניין, מעניק לנתבע (או לחליפו) חסינות מפני תביעה נוספת של התובע (או חליפו) בגין אותה עילת תביעה. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה מעבר למשמעות המקובלת, במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת הנתבע בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה, כאשר המבחן הוא מבחן של זהות העילה ולא זהות הסעד.
• השני – "השתק פלוגתא", ולפיו כאשר פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין (או חליפיהם) מושתקים מלהתדיין לגביה שוב.

ועל כן, הגיע בימ"ש למסקנה ברורה כי אין ממש בטענת הנתבע: הנתבע צירף פרוטוקול הדיון מיום 01.11.2015 בבית הדין הרבני, בו ציינו הצדדים את הסכמותיהם בעניין המזונות, המשמורת וחלוקת הרכוש, אשר נכרכו בתביעת המזונות. במועד הדיון ביה"ד ערך לצדדים הסכם גירושין אשר פורט בפרוטוקול, הצדדים ביקשו ליתן להסכמות תוקף של פס"ד. בפרוטוקול צויין כי הסכם הגירושין יאושר ויקבל תוקף של פס"ד.

העילה, שעליה נשענת התובענה הנוכחית שהינה נזיקית, כלל לא נידונה בתביעת הגירושין, ובוודאי שלא הוכרעה בהליך הקודם, מדובר בהתדיינויות שונות בעניינים שונים וממילא התובעת לא היתה יכולה להגיש תביעתה הנזיקית בבית הדין הרבני שאינו מוסמך לדון בה. אין זהות בפלוגתאות לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית, התביעה הנזיקית לא הוכרעה ולתובעים לא היה את יומם בהתייחס אליה. זאת ועוד, בהתאם לפסיקה, על בן זוג הטוען לויתור של בן הזוג האחר על זכות ממונית, מוטל נטל ראייתי להוכיח שאכן בן הזוג האחר ידע אודות הזכות המגיעה לו וויתר עליה באופן מודע ומתוך גמירות דעת (ר' בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול, (21.12.06); בע"מ (י-ם) 222/08 ש' א' נ' ש' ד' 2.2.2010). במקרה זה הסכם הגירושין לא כלל ויתור מפורש על זכות התביעה הנזיקית. לא למותר לציין כי בשלב זה הנתבע טרם הורשע.

 מהטעמים לעיל, דחה בימ"ש את טענת הנתבע לקיומו של מעשה בית דין.

דיון לגופו של עניין:

עובדות כתב האישום המתוקן:

בכתב האישום המתוקן אשר הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת (תפ"ח 14930-06-15), צוין כי הנתבע "השליט אווירה של פחד, נהג להכות באופן תדיר את הילדים – סטר להם בחוזקה, הכה במכות אגרוף ובעט בהם. בחלק מן המקרים נגרמו לילדים סימני חבלה. כן נהג הנאשם לצעוק על הילדים, להשפילם, לאיים עליהם ולהשליך לעברם חפצים. הנאשם כפה על בני המשפחה כללי התנהגות נוקשים. כך למשל, אסר על בני המשפחה לדבר סביב שולחן האוכל עת דיבר דברי תורה. במקרים בהם "הפרו" בני המשפחה את הכללים היו לנאשם התפרצויות זעם במהלכן צעק והיכה את הילדים".

עוד צויין בכתב האישום כי ח' – התובע מס' 4, שנחשב מבחינת הנאשם כילד החצוף מבין האחרים, הוכה על ידו באופן תכוף יותר וספג סטירות, אגרופים וחניקות, וכי בשל יחסיו המעורערים עם הנתבע, נמנע ח' מלהגיע אל הבית במשך כ- 3 חודשים במהלך שנת 2015 עת יצא לחופשות מהפנימייה בה למד, ושהה במהלך החופשות בבית סבו.

הנתבע נהג להאשים את התובעת בחינוכם הכושל, לטענתו, של הילדים, להשפיל אותה לקלל אותה ולכנותה בשמות גנאי אף בפני הילדים. כך נהג לומר למתלוננת כי היא לבטח תשים קץ לחייה כמו אמה שעשתה כן.

בין היתר תוארו המעשים הבאים:

כשהבן ח' היה בן כ 13 וחצי שנים, הנתבע חנק אותו והצמידו בכוח למיטה, על רקע סירובו ללבוש מכנסיים שרכש לו הנתבע, לאחר מריבה בין אחים הנתבע כעס על הבן ח' (שהיה בן כ-14 שנים), הפיל אותו על הרצפה, היכה אותו בגבו וחנק אותו, בהמשך, לקח לידיו בקבוק זכוכית, ואיים להרביץ באמצעותו לח' אשר נמלט מפניו כשהוא זוחל על ארבע. האם נחלצה לעזרתו של בנה ומנעה ממנו להמשיך במעשיו והנתבע הענישו בדרך של הוצאתו מן הבית למשך מס' שעות. עוד תואר כי הנתבע, זרק לעבר ח' כוס פלסטיק שפגעה במצחו.

בהזדמנות אחרת, כעס האב על הבנות א' ו' נ' שנותרו ערות עד שעה מאוחרת, והיכה אותן. כן היכה אותן בידיהן בפעם נוספת כאשר רבו ביניהן. הנתבע סטר לבן ד' בחוזקה, לאחר שדיבר במהלך תפילה בבית הכנסת, על אף שהעיר לו.

במהלך חופשת קיץ, תיקן ח' את דברי אביו בפגישה בוועדה מטעם עליית הנוער, בעקבות התנהגות זו של ח', היכה האב את בנו בחזהו כשהיו ברכב, והוסיף: "תשתוק לפני שאני אזרוק אותך מהאוטו". הנתבע ציין בפני בני משפחה אחרים, במהלך ביקור בבית אימו (ביקור בו הבן ח' לא השתתף) כי "אם ח' לא היה בנו, הרי שעפ"י דין תורה אפשר היה להרוג אותו בשל היותו בן סורר, חצוף ועז פנים כמו אמו".

הנתבע היכה את א' בראשה, כאשר במהלך חג פורים העירה אותו בשוגג, ובחג פסח, קשר את ידיה באמצעות דבק סלוטייפ, על מנת שתירגע לאחר מריבה בינה לבין אחותה. בהזדמנויות אחרות היכה את נ' מספר פעמים לאחר שהגיעו דיווחים מבית ספרה, סתם את הפה של הבנות נ' ו' א כאשר השתוללו באמצעות דבק סלוטייפ עבה ואיים עליהן לבל יורידו אותו.

אשר לעבירות מין כלפי התובעת מס' 5, תואר בכתב האישום כי הנתבע האשים את התובעת בבעיות בתפקודו המיני, ונוכח מחלוקת בין בני הזוג בשאלת תדירות קיום יחסי מין, הגיעו להסכמות לאחר התייעצות עם רב, אשר כללו כי בתקופות בהן האישה אינה בנידה היא תוכל לצאת מן הבית רק לאחר שתקבל את רשותו של הנתבע, על מנת שתהיה "זמינה" לו.

לאחר התפרצויות הזעם של הנתבע במהלך חג הפסח ביקשה התובעת 5 להתגרש ממנו, ואף עברה לחדר אחר בבית. הנתבע נכנס לחדר הבהיר לה שאם לא תקיים עימו יחסי מין תיחשב ל"סוררת" וישללו את זכויותיה, ובניגוד לרצונה החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, הגם שידע כי מדובר מבחינתה ב"קו אדום", כאשר היא בוכה ומתלוננת על כאבים ואומרת לו בבכי "מה אתה עושה", אולם הנתבע המשיך במעשיו עד אשר בא על סיפוקו כשהוא הורה לה להיות בשקט לבל תעיר את הבנות.

כאמור, בגין מעשים אלה הורשע הנתבע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של אינוס (עבירה לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), התעללות (עבירה לפי סעיף 368 (ג) סיפא לחוק העונשין), תקיפת קטין (עבירה לפי סעיף379+382(ב) לחוק העונשין, מס' רב של פעמים), איומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, מס' רב של פעמים), והיזק בזדון (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין (מס' רב של פעמים).

אחריות הנתבע

סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 קובע כדלקמן:

"42א. (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

(א1) …

(ב) הוראות סעיף זה אינן חלות על –

(1) פסק דין של בית משפט עירוני שלא ניתן מאת שופט של בית משפט שלום;

(2) ממצאים ומסקנות שבגזר הדין, להבדיל מהכרעת הדין".

33. משלא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות, יש לראות בעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן בהן הודה הנתבע, ועל פיהן הורשע, כממצאים של פסה"ד, הקבילים בהליך זה, כראיה לאמור בהם.  מעשים אלה מבססים את הן את עוולת הרשלנות והן עוולת התקיפה כלפי כל אחד מהתובעים.

תקיפה, מוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין באופן הבא:

"23. (א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

יסודות העילה הם: שימוש בכח מכל סוג שהוא; במתכוון (בעת ביצוע המעשה); ללא הסכמת ניזוק (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' בוחבוט, פ"ד מ"א (4) 327). העובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן כפי שפורטו לעיל  מבססות את עילת התקיפה, על כל יסודותיה.

הנתבע לא הכחיש את קיום יסודות עוולת הרשלנות, למעט טענתו כי לא התקיים יסוד קיומו של נזק.

בהתאם להגדרת סעיף 2 לפקודת הנזיקין, "נזק" כולל נזק שאינו ממוני, כן נפסק כי פגיעה באוטונומיה של אדם מהווה ראש נזק בר פיצוי (ע"א 2781/93 דאקה נ' בית חולים כרמל (1999)). פגיעה בגוף האישה (בביצוע עבירת האינוס) ובגופם של הילדים (בביצוע מספר רב של תקיפות כמתואר לעיל) מהווים פגיעה בגופם ובאוטונומיה שלהם.

מעבר לכך, אשר לטענת הנתבע כי לא נגרם לתובעים כל נזק כתוצאה מהאירועים, יודגש כי בהתאם לפסיקה, בעוולת התקיפה, להבדיל מעוולות הסל (דוגמת רשלנות והפרת חובה חקוקה), אין הכרח בקיומו של נזק לשם פסיקת פיצוי ודי בעצם ביצוע העוולה, על מנת לזכות את הניזוק בפיצוי בגין כאב וסבל (ר' תמ"ש (ת"א) 4825-04-10 י' נ' ס' (25.02.14) וההפניות שם; תמ"ש חיפה 9250-11-08 האישה נ' הבעל 15.08.12 וההפניות שם).

על כן, מתקיימים יסודות עוולת התקיפה ועוולת הרשלנות.

גדר המחלוקת:

המחלוקת בין הצדדים, הינה בשאלת גובה הפיצוי, אם בכלל, לו זכאי כל אחד מהתובעים בגין כאב וסבל שנגרמו להם כתוצאה מהמעשים שפורטו לעיל. לטענת התובעים נגרם להם נזק לא ממוני ויש לפצותם בגין כאב וסבל, ואילו לטענת הנתבע אין הוא חייב בפיצוי התובעים במאום כיוון שלא הובאה ראיה כלשהי לנזק, הנזק לא פורט ולא הוכח ולא נקבעה לתובעים נכות, כן יש להתחשב בחוסר יכולתו להתפרנס במהלך תקופת מאסרו.

גובה הפיצוי בגין כאב וסבל במקרים של אלימות במשפחה:

הפסיקה החילה את דיני הנזיקין הכלליים על מקרים של אלימות במשפחה, והתייחסה לאלימות פיזית, אך גם מילולית ונפשית כגורמת לנזק, לרבות כאב וסבל, שהם ברי פיצוי. בתמ"ש (אשד') 6062/96 האישה נ' האיש (13.01.14), סקרה כב' השופטת ענת אלפסי את הפסיקה השונה, בעניין גובה הפיצוי שנפסק במספר פסקי דין בתביעות נזיקיות שהוגשו ע"י קורבן אלימות במשפחה, וסיכמה את השיקולים המרכזיים בעניין קביעת גובה הפיצוי בגין כאב וסבל בתביעות מסוג זה הכוללים את הנסיבות הקונקרטיות של הפגיעה, משך הפגיעה והשלכותיה העתידיות של הפגיעה. וכך סוכמה ההלכה:

"מהן אמות המידה לקביעת גובה הפיצוי בגין כאב וסבל? שאלה היא.

מדובר בעניין הנתון לאומדן ולהערכה, על פי נסיבותיה הקונקרטיות של אותה משפחה. יחד עם זאת, נראה כי ריבוי מקרי האלימות בעת האחרונה, והצורך למגר תופעה זו, מצריך קביעת אמות מידה אחידות, או לכל הפחות מנחות לגבי עניין זה.

בחינת הפסיקה מעלה שלושה שיקולים מרכזיים בקביעת גובה הפיצוי בגין כאב וסבל:

• האחד – בוחן את נסיבותיה הקונקרטיות של הפגיעה נשוא התובענה;
• השני – בוחן את משך הפגיעה, האם מדובר במקרה בודד, או שמא במסכת חיים אשר האלימות וההשפלה היתה חלק בלתי נפרד הימנה, שאז יש מקום להעלאת גובה הפיצוי;
• השלישי – בוחן את השלכותיה העתידיות של הפגיעה. בעניין זה, ניתן להסתייע בקביעת אחוזי הנכות שנקבעו בגין הפגיעה. אמנם מדובר בכלי שנועד להעריך את היקף הפגיעה במישור התעסוקתי, אך ניתן להסתייע בו גם כדי להעריך את היקף הפגיעה במישור הרגשי.

לשון אחר, מדובר בשלושה מימדי זמן המתייחסים לאותו עניין: ההווה, העבר והעתיד".  כן ר' הפסיקה שצוטטה בתמ"ש (ת"א) 4825-04-10 י' נ' ס' (25.02.14).

כב' השופט נמרוד פלקס, סקר את מגמת הפסיקה להעלות את רף הפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם כתוצאה ממעשי אלימות במשפחה:

"סקירת פסיקת בתי המשפט, אשר דנה בשיעור הפיצוי הכספי שנקבע בגין נזק לא ממוני שגרם בן זוג אחד למשנהו נוכח מעשה אלימות שנקט כלפיו, תומכת אף היא במסקנה, לפיה המגמה היא להעלות את רף הפיצוי בגין נזק לא ממוני. כך בבע"מ 7073/13 פלוני נ' פלונית (31.12.13) לא התערב בית המשפט העליון בפיצוי בסך 500,000 ₪, אשר נפסק מפאת אלימות פיזית ונפשית השפלה וביזוי מתמשכים. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 56871-01-16 מ.ז.כ. נ' ע.ז.כ. (28.2.17) נקבע פיצוי בסך 100,000 ₪. פסק דין זה דן באלימות נקודתית בעת סערת רגשות. הערעור על פסק דין זה נדחה בבע"מ 2919/17 פלונית נ' פלוני (12.12.17) תוך שבית המשפט העליון מציין, כי הפיצוי נפסק על רף גבוה, למען יראו וייראו. בתמ"ש (חיפה) 9250-11-08 האשה נ' הבעל (15.8.12) חויב הנתבע בפיצוי בסך 220,000 ₪, בשל שבעה מעשי אלימות, עת מתוכם חויב בסך 100,000 ₪, בגין תקיפתה החמורה של התובעת בפרהסיה. בתמ"ש (טבריה) 3355-02-15 פלונית נ' אלמוני (1.8.17) חויב הנתבע בסך 20,000 ₪, בגין אירוע תקיפה חד פעמי ומינורי.

מקום בו עסקינן במקרה חד פעמי של אלימות ממשית (להבדיל מאלימות מינורית כגון זו שנדונה בתמ"ש (טבריה) 3355-02-15 הנ"ל, ולהבדיל ממסכת מתמשכת של אלימות פיזית ונפשית, כגון זו שנדונה בבע"מ 7073/13 הנ"ל), יש להעמיד את סכום הפיצוי על סך 100,000 ₪, ברוח הפסיקה בעמ"ש (מחוזי מרכז) 56871-01-16.

מן הכלל אל הפרט:

מהאמור לעיל עולה כי על מנת לבחון את רף הפיצוי הראוי במקרה זה, קבע בימ"ש כי יש לבחון את המעשים בגינם הורשע הנתבע כפי שתוארו בכתב האישום, ולפסוק את הפיצוי בהתאם לחומרתם, תדירותם ואופיים. מעובדות כתב האישום המתוקן, עולה כי בכל הנוגע לתובעים 1-4, אין מדובר באירוע בודד וחד פעמי, אלא במסכת שלימה ומתמשכת של פגיעה בגופם ובכבודם של הילדים, פעמים רבות דווקא בחגי ישראל ובשבתות, בזמנים בהם הפער בין הציפייה של הקטינים להנאה ולשמחת החג, לבין ההשפלה והפגיעה ממעשיו של אביהם גדול במיוחד. מעשים יומיומיים של ילדים רכים בשנים, שינה בשעה מאוחרת, מריבה בין אחרים או מעשה משובה והשתוללות, זכו לתגובה קשה ולאלימות מצידו של האב.

היחס המחפיר לו זכה הבן ח', מכות חניקות והשפלה בפני שאר בני המשפחה היו מנת חלקו של הקטין (שבגר) ואשר סומן כילד "החצוף" מבין אחיו. שאלה היא מהו הסכום הראוי שיוכל לשקף את מידת הכאב בליבו של ילד, המסומן כ"בעייתי" מבין אחיו וזוכה בשל כך למנה מוגברת ומיוחדת של מכות מאביו מולידו.

אשר למעשה האינוס של התובע 5, הגם שמדובר באירוע חד פעמי, אמר בית המשפט כי אין צורך להכביר מילים בדבר חומרתו של המעשה. כידוע, תופעת האלימות במשפחה הוגדרה בפסיקה כ"נגע שיש למגרו" הן במישור הפלילי והן באמצעות דיני הנזיקין, כאשר בתי המשפט לא נרתעו מפסיקת פיצויים עונשיים.

בימ"ש קבע כי יש לגנות את מעשיו של הנתבע כלפי ילדיו וכלפי מי שהיתה אישתו, ורף הפיצוי בגין כאב וסבל צריך שישקף את גודל העוולה, ואת חומרת המעשים, וכבר נפסק כי תכלית הפיצוי במקרה של אלימות במשפחה נועד, בין היתר, לשם הרתעה ועל מנת לבטא סלידה מהתנהגות המזיק. כן נפסק כי על מנת לבער את נגע האלימות, על בית המשפט לעשות שימוש בפיצויים מוגברים או בפיצוי בגין כאב וסבל, לאחר בחינת כל מקרה לגופו (ר' תמ"ש 19229-07-11 פלונית נ' פלוני (14.12.15) וההפניות שם).

סיכום

בימ"ש חייב את הנתבע לשלם לתובעים את סכום הפיצוי הבא:

א. לכל אחד מהתובעים 1-3 סך של 25,000 ₪ (ובסה"כ סך של 75,000 ₪). מאחר שהתובעים קטינים, הסכום יופקד בחשבון בנקאי נפרד על שם כ"א מהם, שלא ניתן יהיה לפרעון לפני הגיע כ"א מהם לגיל 18 שנים.

לתובע 4, סך של 40,000 ₪.

לתובעת 5 סך 65,000 ₪.

משרדנו מנוסה בתביעות נזיקין ובהתגוננות מתביעות נזיקין ואנו כאן לשירותכם: 04-8100170