עו"ד לתביעה נגד קבלן על איחור במסירת דירה

תא (ת"א) 4903-05-17 ציון דלל נ' אוניל בניה בע"מ (פורסם 08/09/19)

הקדמה

התובעים טענו בכתב התביעה שהוגש ביום 4.5.17 כי הדירה שרכשו מהנתבעות נמסרה באיחור של כשמונה חודשים ולכן ביקשו לחייבן בתשלום פיצוי בסך של 127,557 ₪, ונכון ליום 27.4.17 סך של 129,790 ₪.

עוד נטען כי בהתאם לחוות דעת שמאי נגרמה לדירת המגורים ירידת ערך בשל מספר ליקויים תכנוניים, כאשר לצרכי אגרה הם העמידו תביעתם בגין ירידת ערך על סך של 100,000 ₪.

סה"כ סכום התביעה 229,790 ₪.

לטענת הנתבעות בעניין התביעה לפיצוי בגין ירידת ערך, נטען כי התובעים התנהגו באופן רשלני ויהיר, מכרו דירתם ברווח גדול ואף המחו זכויות התביעה כאן לקוני הזכויות בדירה מהם ה"ה פיינשטיין (להלן: "פיינשטיין") והנזקים טרם התגבשו שכן טרם חלפה תקופת הבדק.

לעניין התביעה לפיצוי בגין מסירה באיחור, נטען כי מועד המסירה נדחה עקב נסיבות שלא קשורות ותלויות בנתבעות, אלא בשל הוראות רשויות שמחייבות את הצדדים על פי ההסכם ואף ובעיקר בשל התנהגות התובעים עצמם, לרבות אי תשלום התמורה במועד, וכן שהתובעים הסכימו לדחיית מועד המסירה. לכן, נטען כי התובעים הם שהפרו ההסכם באופן יסודי בכך שגרמו למסירה באיחור.

דיון והכרעה

על בימ"ש לדון במחלוקות שלהלן:

• האם התובעים איבדו זכות התביעה עקב המחאתה לה"ה פיינשטיין, קוני הזכויות בדירה מהם?
• האם הנתבעות מסרו הדירה באיחור ואם כן האם קמה להן סיבה מוצדקת למלוא האיחור, או חלקו, ומה הוא גובה הפיצוי?
• האם יש לחייב הנתבעות בגין ירידת ערך הדירה ואם כן מה הוא שווי ירידת הערך?
• האם וככל שהנתבעות יחויבו בפיצוי התובעים, עומדת להם טענה לקיזוז?

כאמור לעיל, הנתבעות הגישו בקשה לסילוק על הסף בטענה כי התובעים איבדו זכות התביעה בעניין הדירה עקב המחאתה לרוכשי הזכויות בדירה מהם, ה"ה פיינשטיין. במהלך הדיון הראשון, הבקשה נמחקה, אך הנתבעות עמדו בסיכומיהם על הטענה כי בסעיף 2.8.4 להסכם המכר לרוכשי הדירה, התובעים המחו להם את כלל זכויותיהם לתבוע בגין אבדן הערך שנגרם מליקויי הבניה. סעיף 2.8.5 לאותו הסכם מחריג הזכות לפיצוי בגין איחור במסירה וירידת ערך מהמחאת הזכויות לקונים ועל כך נטען ע"י הנתבעות כי ה"ההפרדה נוגדת את סעיף 5 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט – 1969 " (להלן : "חוק המחאת חיובים"). עוד נטען כי בהסכם העברת זכויות בין הנתבעות, התובעים ורוכשי הדירה, התובעים "מוותרים על כל זכויותיהם בדירה. מאחר וזכות התביעה היא זכות חוזית בחתימתם על הסכם העברת זכויות חוזיות וויתרו התובעים על זכויותיהם לתבוע את הנתבעות". בית המשפט קבע כי הטענה שהתובעים המחו זכויות התביעה כאן לאחרים, נדחית.

האם הנתבעות מסרו הדירה באיחור ואם כן האם קמה להן סיבה מוצדקת למלוא האיחור או חלקו, ומה הוא גובה הפיצוי ? כאמור לעיל, התביעה מורכבת משתי עילות תביעה, האחת איחור במסירה והשנייה, ירידת ערך.

תחילה, נדונה הטענה כי הנתבעות מסרו באיחור הדירה.

על פי הסכם המכר, לרבות סעיף7א' שעוסק במועד המסירה, היה על הנתבעות למסור לתובעים במסגרת מיזם "תמ"א 38" שבצעו הנתבעות ברחובות ששת הימים 74- 78 ברמת השרון, דירת פנטהאוז, בשטח של 161 מ"ר, הממוקמת בקומות הרביעית והחמישית, בבניין שברח' ששת הימים 76, תוך תשעה חודשים ממועד חתימת ההסכם ביום 27.11.14, דהיינו, עד יום 30.8.15.

הדירה לא נמסרה עד יום 30.8.15 ומכאן שנמסרה באיחור.

הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי התנהלותם של התובעים אשר מהרגע הראשון לא עמדו בהתחייבויותיהם והתנהלו בצורה רשלנית ומבולבלת היא שגרמה לדחייה במסירת הדירה לתובעים. הנתבעות טענו, כי למרות זאת, הן הפגינו אורך רוח כלפי התובעים והתנהלותם גסת הרוח והיהירה ואף העניקו להם הטבות בסך של עשרות אלפי ש"ח למרות שאינם זכאים לכך על פי ההסכם. יתר על כן, הנתבעות אפשרו לתובעים לבצע עבודות השלמה פרטיות בדירה בטרם נמסרה להם הדירה.

עוד נטען כי הנתבעות עמדו בזמנים כפי שהתחייבו בהסכם. עם זאת, מועד המסירה נדחה בשל נסיבות שלא קשורות ותלויות בנתבעות, אלא בשל הוראות רשויות שמחייבות את הצדדים על פי ההסכם ואף ובעיקר בשל התנהגות התובעים עצמם שאף הסכימו לדחיית מועד המסירה.

על פי הפסיקה, היה על הנתבעות לשכנע בימ"ש כי האיחור מוצדק. מכיוון שלגבי חלק מהטענות על בימ"ש להיעזר במומחה ללוחות זמנים בבנייה, בימ"ש, מינה מומחה מטעמו לבחינת הטענות.

טענת הנתבעות כי התובעים זכאים לפיצוי רק עד למועד שהוצע להם דיור חלופי

הטענה הראשונה, מבין מספר טענות, שהעלו הנתבעות להצדקת האיחור, הייתה שהם הציעו לתובעים במכתב ב"כ מיום 6.10.15 דיור חלוף, אולם התובעים סירבו להצעה זו. לכן, נטען, ככל שהתובעים זכאים לפיצוי כלשהו בגין האיחור במסירת הדירה הרי שהם זכאים לפיצוי עד לאותו מועד, דהיינו, 36 ימי איחור.

התובעים הפנו בסיכומי התשובה לטענתם בכתב התשובה לפיה הדירה שהוצעה "לא עמדה בסטנדרט שנקבע בהסכם, כדוגמת דירה במלון מנדרין, ולא הייתה רלוונטית בשלב ההוא, שכן הייתה משאירה את התובעים ללא קורת גג לאחר שלושה חודשים".

בשים לב לכך שהמסירה בוצעה ביום 19.5.16, הצעת הנתבעות לתובעים, יותר משבעה חודשים קודם לכן, לעבור לדיור חלוף למשך שלושה חודשים, כהוראת סעיף 7ב להסכם המכר, כאשר באותו שלב אף לא היה טופס 4, ובחלוף שלושה חודשים "מדברים" כגרסת גב' פורת, אינה סבירה. מכאן שאין לקבל טענת הנתבעות, כי למרות השלב המקדמי בו הוצע הדיור החלוף ביחס למועד קבלת טופס 4, היה על התובעים להסכים לעבור לדיור חלוף באותו שלב לשלושה חודשים. מכיוון שההסכם סייג מתן דיור חלוף בהעמדת דירה בסטנדרט מסוים, מכאן שגם מסיבה זו, דין הטענה להידחות. הטענה כי התובעים היו אמורים לבחור הדירה, לא מעוגנת במכתב עליו הסתמכו הנתבעות, או בכל מסמך אחר. לכן, גם טענה זו נדחית.

טענת הנתבעות כי התובעים הסכימו בהסכם המכר לדחייה של שלושה חודשים במסירת הדירה:

הנתבעות טענו כי סעיף 7ב' להסכם זיכה אותן בפטור מתשלום פיצוי בגין איחור במסירה "ובלבד שתעמיד לרשות הרוכש דיור חלופי של שלושה חדרים לפחות (כדוגמת מלון מנדרין) ותישא בעלות הובלה אל הדיור החלופי וממנו וזאת אך ורק לתקופה של שלושה חודשים". לאחר איחור של שבעה חודשים וחצי, הנתבעות העמידו דיור חלופי לתובעים ובגין תקופה זאת, התובעים לא ביקשו פיצוי. אין מקום לטענת הנתבעות כי סעיף 7ב' זיכה אותן בפטור מפיצוי בגין איחור במסירה במשך שלושה חודשים, ללא קשר לפרק הזמן בו ניתן הדיור החלוף בפועל שכן קבלת טענה זו מעניקה לנתבעות פטור מתשלום פיצוי הקבוע בחוק, ללא הצדקה. בימ"ש מצא חיזוק למסקנה זו בעובדה שסעיף 7ב' המקורי אכן קבע פרק זמן של דחיה בת 3 חודשים, אולם הסעיף נמחק. מכאן שלא הייתה הסכמה ליתן לתובעים דחיה "על החלק" בת 3 חודשים ללא תלות בדיור חלוף בפועל.

טענה נוספת של הנתבעות, היא שהתובעים הסכימו בהסכם השינויים שנחתם ביום 22.6.15 לדחיית מועד המסירה בתשעים ימי עבודה שהם 4.6 חודשים.

גרסת הנתבעות

הנתבעות ייחדו משקל רב לטענה זאת כמפורט להלן:

התובעים דרשו מהן לבצע שינויים רבים בדירתם ועם זאת, התעכבו זמן רב בכל פעולה שהיה עליהם לבצע וגררו רגליהם תוך שהם מנסים לחפות על מחדליהם ואזלת ידם על ידי הקפדה יתרה ובלתי מתפשרת להלין כלפי הנתבעות ונציגיהם.

על פי ההסכם, התחייבו התובעים שלא לבצע כל עבודה ו/או תוספת ו/או שינוי בדירה מעבר לאמור בהסכם, במפרט ובתוכניות, אלא בהסכמת הנתבעות ובהתאם להסכם שינויים שייחתם בין התובעים לבין הקבלן המבצע. כן הוסכם כי הנתבעות יוכלו על פי שיקול דעתן הבלעדי להסכים ו/או לסרב לביצוע השינויים.

הוסכם והובהר כי הנתבעות לא יהיו אחראיות לשינויים ו/או לטיב החומרים ו/או הפריטים ו/או האביזרים שיוזמנו על ידי התובעים בקשר לביצוע השינויים ו/או לנזקים שייגרמו כתוצאה מהם ולא תהיה לתובעים זכות תביעה ו/או טענה כלפי הנתבעות בגין כל האמור והנתבעות לא יישאו בכל אחריות שהיא בקשר לכל שינוי.

למרות האמור לעיל, הן אפשרו לתובעים לבצע עבודות השלמה פרטיות בדירה בטרם קיבלו החזקה על הדירה על מנת להקל עליהם ולאפשר להם להיכנס לדירה מידית עם קבלת אישור אכלוס וזאת למרות שהדבר אינו מקובל כלל וכלל.

יתרה מכך, על אף שלא היו מחויבות לכך לפי כל הסכם ו/או דין, הסכימו הנתבעות, לפנים משורת הדין, אף לשינויים ו/או תוספות שדרשו התובעים וכן הסכימו לבקשות התובעים ל"שידרוג" אביזרים שלא נכללו כלל בהסכם, במפרט ובתוכניות, כאשר הנתבעות לא חייבו את התובעים בגין שדרוגים אלה וספגו על עצמן את ההוצאות הרבות הכרוכות בכך. כך למשל, הסכימו הנתבעות לדרישת התובעים להתקין פרקט בדירתם במקום הריצוף לו התחייבו במפרט ואף שילמו על כך הנתבעות מכיסן. הכל מתוך רצון טוב וכוונה לבוא לקראת התובעים. בעניין זה, ציינו הנתבעות, כי עומדת להן הזכות לקזז את שווי הפרקט מכל סכום שיקבע בית המשפט הנכבד, ככל שיקבע, לתובעים. נוכח דרישות התובעים לביצוע שינויים רבים בדירה, הם גרמו בעצמם לדחייה במסירת הדירה והם יודעים זאת היטב ומודעים לכך. יתרה מכך, הדבר הוסבר והובהר להם עוד במעמד החתימה והתובעים הסכימו כי בשל דרישותיהם לשינויים ידחה מועד המסירה.

בכל שלבי הבניה, נאמר לתובעים לא אחת על ידי נציגים מטעם הנתבעות כי התמהמהותם בהזמנת השינויים וסיפוקם לנתבעות לצורך התקנתם גורמת לדחיית המסירה שכן הנתבעות לא יכולות לסיים את העבודות ללא הזמנת השינויים וסיפוק המוצרים.

התובעים בחרו בחוסר תום לב משווע להסתיר מידע רב מבית המשפט ולהפנות את מלוא האשמה לנתבעות בטענתם כי נגרם איחור במסירת הדירה עקב התנהלות הנתבעות, קבלן המשנה והספקים השונים, דבר שאין בו דבר וחצי דבר וחוטא לאמת ולעובדות.

התובעים דרשו מהן לבצע שינויים רבים וביניהם: הנמכת גבס בתקרות, הזזת דלת, פתיחה ותיקון עבור גופי תאורה, שינויים בתוכניות החשמל, עבודות אינסטלציה שונות כגון: ביטול אמבטיה והחלפת מקלחון, התקנת תעלות ניקוז בחדרי רחצה, התקנת תעלות ניקוז, ועוד. נטען כי אין מדובר בשינויים "סתמיים" ושטחיים כטענת התובעים. מדובר בשינויים שרובם מורכבים ומכל מקום, ברור כי כל אלו מאריכים משמעותית את זמן העבודה.

התובעים התנהלו בעצלתיים, התמהמהו זמן רב בבחירת והספקת המוצרים ולמרות דרישות חוזרות ונשנות מצד הנתבעות והקבלן המשיכו בהתנהלותם האיטית והמבולבלת בכל הקשור לשינויים שביקשו ומשכך לא יכלו הנתבעות לסיים את העבודות.

כך למשל, כבר ביום 26.1.2015 פנו הנתבעות לתובעים במכתב בו מבקשות הנתבעות מהתובעים לזרז את בחירת חומרי הגלם והזמנת השינויים עד לא יאוחר מיום 10.2.2015. זאת, לאחר שכבר נתנו להם הנתבעות, לפנים משורת הדין, ארכה עד ליום 31.12.2014 להחליט על בחירותיהם ולהעביר אליהן את תכניות השינויים. עם זאת, התובעים המשיכו בהתנהלותם הקלוקלת וכך עוד בחודש מרץ 2016, ואף לאחר מכן, לא בחרו התובעים את כל השינויים שביקשו לבצע בדירתם ולא סיפקו את המוצרים שהיה עליהם ובאחריותם לספק לצורך התקנתם.

עד לחודש מרץ 2016, לכל הפחות, דהיינו, 6 חודשים ממועד המסירה הראשוני המצוין בהסכם, התובעים לא העבירו לנתבעות הזמנת שינויים וכן לא סיפקו את המוצרים ואזי על פי ההסכם נדחה מועד המסירה לתקופה זו לכל הפחות.

מטעם זה ובהתאם לכך, אף הסכימו התובעים כי דחייה של 90 ימים לא תהווה איחור במסירת הדירה.

גרסת התובעים:

התובעים טענו כי לאחר חתימת החוזה פעלו באמצעות מעצבת פנים מוסמכת מטעמם להכנת תכנית חשמל ותוכנית שינויים. התוכניות הוגשו לנציגי הנתבעות עוד ביום 18.1.2015. מהרגע שהועברו התוכניות, נדרשו לנתבעות חודשים ארוכים עד שגיבשו מהן הצעת מחיר. בהמשך התגלו בעיות קשות עם הספקים אליהם הופנו התובעים. הספקים לא ידעו מה המוצרים הכלולים בסטנדרט ולא היה בידיהם מחירון זיכויים, פשוט מכיוון שהנתבעות לא טרחו לסכם עניינים אלו מולם מראש.

ביום 15.4.2016, נאלצו התובעים לפנות את דירתם הקודמת ולמוסרה לקונים. בחוסר ברירה ארזו התובעים את כל רכושם והעבירו אותו לאחסון, כאשר הם עוברים לגור על מזוודות בחדר במלון.

התובעים נאלצו לגור בצפיפות עם ילדיהם בחדר מלון הכולל חדר שינה וסלון בלבד, נדרשו להסיע את ילדיהם יום יום לרמת השרון, ולהוציא הוצאות מיותרות על מזון, תוך שנגרמת להם עוגמת נפש לא מבוטלת.

לפי סיכום מול מר פטריק אדרי מטעם הנתבעות, נשאו הנתבעות בעלות בסך של 15,000 ₪ בגין המלון והאחסון, בכפוף לחשבוניות שהוצגו להן. מסירת הדירה נעשתה לבסוף רק ביום 19.5.2016, שמונה חודשים וחצי לאחר מועד המסירה בהסכם.

בימ"ש אימץ מסקנת המומחה, כי אין קשר סיבתי בין טענות הנתבעות לגבי בקשות התובעים לשינויים לבין האיחור במסירה. כאן המקום להזכיר מושכלות יסוד לגבי מעמד חוו"ד של מומחה מטעם בימ"ש. על פי הפסיקה, בית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה שמינה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי [פורסם בנבו] 31.12.88, בר"מ 5171/07 מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון [פורסם בנבו] 31.12.07, א' גורן סוגיות בסד"א 496 (מהדורה 11, 2013).

בימ"ש מקבל עמדת התובעים לפיה אי זימון מר זינגר יוצר חזקה לפיה אילו התייצב לחקירה, עדותו הייתה פועלת נגד הנתבעות. (ראה ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דוד דודאי [פורסם בנבו] (27.8.12)). הדברים יפים גבי לגבי אי העדת מר אדרי, שכמפורט בראיות הנתבעות, היה מעורב אישית בתכתובת, לקראת מסירת הדירה.

המומחה מטעם בימ"ש העריך בעמוד 35 פרק הזמן של ביצוע השינויים בשבועיים בלבד. הנתבעות שהטילו האחריות לאיחור בהוצאת טופס 4 לבניין על התובעים, על עיריית רמת השרון ובמידה מסוימת חזרו בהם מטענה זו (ראה עדות ליננברג), על מכון התקנים, ולטענת התובעים, גם על בעלי הדירות המקוריים בבניין, טענו בסיכומיהם שהמומחה אינו מומחה ללוחות זמנים. המומחה העיד בעמוד 20 כי "במשך 25 שנה ניהלתי פרויקטים למכביר, גם של יחידות דיור, כך שלוחות זמנים קרובים ללבי ואני מכיר אותם.". הנתבעים לא העמידו ראיות לשלול עדות זאת, לרבות פסיקה ובה ביקורת על חוסר התאמת המומחה למשימה שבימ"ש הטיל עליו.

לנוכח האמור לעיל, בימ"ש דחה את טענת הנתבעות לפיה האיחור במסירת הדירה נגרם עקב מחדלי התובעים להגיש תכניות השינויים, או בגין מחדלים אחרים של התובעים. כאן המקום לציין, כי גם אם בפרקי זמן מסוימים, הנתבעות המתינו לביצוע פעולות ע"י התובעים, באותם מועדים, ממילא, הנתבעות לא השיגו טופס 4 לאכלוס הבניין.

בנוסף למחדל המהותי לגבי מועד קבלת טופס 4 לאכלוס הבניין, שלא נטען ולכן לא הוכח שנובע ממחדלים או מעשים של התובעים, וקביעת לוח זמנים בהסכם עם התובעים שלא הביא בחשבון מורכבות הבנייה על בניין קיים, וחוסר ניסיונן של הנתבעות בבניה בתנאים אלה, עבודת הנתבעות הייתה רשלנית. לנוכח האמור לעיל, בימ"ש דוחה הטענה של הנתבעות כי התובעים גרמו לאיחור במסירת הדירה.

הטענה כי הסכם השינויים עצר מניין הימים לעניין תקופת האיחור המזכה בפיצוי

הנתבעות טענו בנוסף שהסכם השינויים עצר מניין הימים מכוח סעיף 1.11 שקבע כי "בגין השינויים אותם הרוכש מבקש לבצע ע"פ הסכם זה, מועד המסירה יתאחר ב – 90 (ימי עבודה) ממועד חתימת הסכם זה.".התובעים שללו עמדה זאת והפנו בסיכומיהם, מסעיף 51, לפסיקה העקבית שדרשה מהקבלנים לשכנע כי פרק הזמן לגביו קיבל הקבלן הפטור מתשלום פיצוי היה סביר וכי אכן נעשו עבודות בפועל לבקשת הקונה, שהצדיקו מתן הפטור.

לעניין זה יש להפנות לסיכום הפסיקה לגבי התניה על מועד המסירה ברע"א 6605/15 שמש ואח' נ' ספייס בניה (פורסם בנבו):

"נקודת המוצא לדיון בענייננו היא הזהירות היתרה שבה יש לנהוג בכל הקשור להגנה על זכויותיהם של רוכשי דירות. כפי שצוין בע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין [פורסם בנבו] (12.4.2011): "חשוב לשוב ולהדגיש כי רכישתה של דירת מגורים בישראל היא העסקה המשמעותית ביותר בחייה של משפחה ממוצעת ועל כן סוגיה זו מצריכה פיקוח שיפוטי מיוחד לשם הגנה על האינטרס הציבורי" (שם, בפסקה 16. כן ראו: ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 624 (1979) (להלן: עניין רוט)). הדברים יפים היום כביום כתיבתם, ואף ביתר שאת."

בעניין שמש, בימ"ש העליון מצא להתייחס לאפשרות בה קבלן ינסה לפטור עצמו מתשלום פיצוי על פי חוק המכר (דירות) תשל"ג 1973 (להלן :"חוק המכר דירות") ע"י יצירת תניית פטור "המתחפשת" לתנייה שעניינה יצירת מועד מסירה חדש:

"לכאורה, עצם האפשרות לקבוע מועד חוזי חדש אינה נוגדת את הוראות החוק, שהרי האיחור במסירת הדירה יימנה על פי החוק רק מן היום שעליו הוסכם כיום המסירה. זאת, בשונה מתניית פטור מחבות בגין איחור במסירה. יש אפוא לבחון בכל מקרה ומקרה האם בפנינו הסכמה עדכנית על מועד המסירה או שמא תניית פטור "המוצגת" או "המתחפשת" לתניה שעניינה הסכמה על מועד מסירה חדש, אך בפועל נועדה לפטור את הקבלן מחובת הפיצויים המוטלת עליו מכוח החוק."

67. לענייננו, וכאמור לעיל, מברור טענות הנתבעות לגבי התמשכות עבודות השינויים עלה כי טענות אלה אינן מעלות או מורידות, לעניין ציפית הנתבעות לעצירת מניין הימים לגבי חובתן לפצות התובעים שכן פרק הזמן שהוקדש לביצוע השינויים נבלע בתוך תקופת האיחור. לא העיסוק בביצוע השינויים גרם לאיחור, אלא מחדלן של הנתבעות לקבל היתר בניה לשינויים וטופס 4.

מכאן שהניסיון של הנתבעות לפטור עצמן מתשלום פיצוי, ללא קשר לסיבה לאיחור במועד המסירה, נועד בפועל לפטור את הקבלן מחובת הפיצוי בגין איחור במסירה המוטלת עליו מכוח חוק המכר הדירות.

69. אשר על כן, גם הטענה כי התובעים הסכימו כביכול לוותר על זכותם לקבלת פיצוי בגין איחור במסירה, כנגד הסכמת הנתבעות לביצוע שינויים בדירה, נדחתה.

הטענה כי התובעים לא שילמו התמורה במועד:

הנתבעות טענו כי התובעים לא עמדו במלוא התחייבויותיהם על פי ההסכם ולא שילמו את התמורה במועדה כפי שהתחייבו, ולכן אין הנתבעות מחויבות לסד הזמנים הקבוע בהסכם.

הנתבעות טענו בנוסף כי, לכל הפחות, האיחור הניכר של התובעים את מועדי תשלום התמורה גורר דחייה של מועד המסירה בתקופה הזהה לתקופת האיחור, דהיינו, דחייה של 60 ימים לפחות.

התובעים טענו בכתב התשובה לכתב ההגנה כי הנתבעות איתרו בדף התשלומים איחור לכאורה בביצוע אחד התשלומים, וכעת מנסות להיתלות בעניין זה כדי להצדיק את מחדליהן. דא עקא, התשלום נעשה במועד בו נעשה בהסכמה ולא באיחור. בסיכומיהם, התובעים טענו כי אין קשר בין האיחור בתשלום לבין האיחור במסירה.

הנתבעות עמדו בסיכומיהן על הטענה כי התובעים הפרו הסכם המכר, ולכן, לכל הפחות, נדחה מועד מסירת הדירה ב -60 יום. זאת מכיוון ש"מלוא" התשלום בסך של 370,000 ₪ שאמור היה להיות משולם ביום 24.2.15, שולם רק ביום 24.4.15.

לא פורט כמה שולם ומתי עד תשלום "מלוא" הסכום. גם לא הוצגה לפני בימ"ש התראה של הנתבעות שנשלחה אל התובעים בה הוזהרו התובעים עקב הפרת ההסכם לעניין תשלום "מלוא" הסכום במועדו, כי ההסכם יבוטל עקב הפרתו. לכן, נראה לכאורה, שיש ממש בטענת התובעים כי הנתבעות לא ייחסו לאיחור בתשלום "מלוא" הסכום חשיבות רבה ומכאן שיתכן ואף הסכימו לאיחור בתשלום.

74. אולם, חשוב מכך, גם בעניין זה, אי תשלום "מלוא" הסכום עד יום 24.4.15, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין האיחור במסירת הדירה שכן באותו מועד טרם התקבל היתר בנייה לשינויים, היתר שהתקבל ביום 3.11.15, או טופס 4, שהתקבל במרץ 2016. גם לא נטען שאי התשלום של "מלוא" הסכום עד אפריל 2015, הוא שגרם למחדל הנתבעות לעניין מועד קבלת היתר השינויים וטופס 4.

לכן, הטענה כי אין לחייב הנתבעות בחודשיים פיצוי בגין איחור במסירה, נדחתה.

לסיכום עמדתם של התובעים לגבי טענת הנתבעות כי התובעים גרמו לאיחור, התובעים טענו כי ככל שנגרם עיכוב על-ידי התובעים (והדבר הוכחש על ידם), היה זאת עקב חוסר המוכנות ו/או המקצועיות של הנתבעות. הדיון בטענות אחת לאחת, מלמד שגם אם היו כשלים בהתנהלות התובעים, ממילא אין בהם כדי להועיל לנתבעות לנוכח מועד מתן ההיתר לשינויים והמועד בו ניתן טופס 4. גם הטענות למתן הסכמת התובעים לאיחור במסירה, נדחו אחת לאחת.

הטענה כי הנתבעות פטורות מתשלום פיצוי בגין האיחור בשל הוראה של הרשות:

הנתבעות הוסיפו וטענו כי מסירת הדירה נדחתה בשל שינוי דרישות מכון התקנים הישראלי בנוגע למעלית, דרישה המחייבת את הצדדים.

התובעים טענו בכתב התשובה לכתב ההגנה כי מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה בבירור, כי בניגוד לדין תוכננו המעליות באופן בו הן נפתחות למבואות חסומים, מה שאינו תקני, מכיוון שאינו מאפשר חילוץ. מסיכום ישיבה מיום 30.11.2015 עולה כי לפנים משורת הדין הסכים מכון התקנים לבטל את הדרישה, בכפוף לביצוע מספר פעולות. במצב זה ברור כי אין למכון התקנים כל אשמה בעיכוב הארוך. ברי, כי ככל שמכון התקנים היה אשם בעיכוב, היה על הנתבעות להפנות את התביעה כלפי מכון התקנים בדרך של שליחת הודעה. העובדה שהנתבעות לא עשו כן, מדברת בעד עצמה ומלמדת על קלישות הנטען.  בנוסף, התובעים הפנו בסיכומיהם לחקירת גב' פורת בעמוד 61 עת אישרה כי הסעיף לגבי מתן פטור לנתבעות מפיצוי בגין איחור במסירה מסיבה שאינה בשליטת הנתבעות, נמחק לדרישת התובעים ולא היווה חלק מההסכם.

התובעים הסבירו בסעיף 18 לסיכומיהם הסכמת הנתבעות לוותר על אותו סעיף בכך שהנתבעות התקשו במכירת דירות בבניין והתובעים היו הראשונים לרכוש דירה (עובדה זאת אושרה בחקירת גב' פורת) ולכן היה חשוב לנתבעות לרצות אותם עד למועד המכירה.

הנתבעות עמדו בסיכומיהן על הטענה לפטור מאחריות עקב הוראת רשות מחייבת שכן "המעלית תוכננה בהתאם לדרישות הנתבעות של מכון התקנים הישראלי ובהתאם לתכנון זהה בפרויקטים אחרים, במסגרת בדיקת מעליות בבניין שבוצעה ביום 25.10.15 שינה מכון התקנים את דרישותיו ודרש ביצוע שינויים לצורך הפעלת המעליות".

מכאן, גם שהטענה למחדל כביכול של מכון התקנים לא הוכחה מעבר להעלאת הטענה, וגם אם הייתה מוכחת, לא היה בה כדי להביא להצדקת האיחור ולכל היותר, היה על הנתבעות לשלוח הודעה למכון התקנים לצורך שיפוי.

עדות האדריכל ליננברג, והעובדה שלא נשלחה הודעה ולא ניתנה למכון התקנים הזדמנות לומר דברו, מלמדת שאילו הייתה נשלחת הודעה, או היה מזומן עד מטעם מכון התקנים, הוא היה סותר הטענה למחדל של מכון התקנים.

בנוסף, הנתבעות לא השיבו בסיכומיהן לטענה כי וויתרו על הסעיף הפוטר אותן מאחריות עקב אירוע שאינו בשליטתן. אולם, כאמור לעיל, כאשר איחור נגרם על ידי שינוי מדיניות מפתיע כביכול, אין לקבל עמדת הקבלן כי מי שיישא בנזק, יהיה רוכש הדירה. על הקבלן לפצות רוכש הדירה ולתבוע שיפוי ממי שגרם לנזק.

אשר על כן, נדחית גם הטענה לפטור מפיצוי בגין איחור עקב "הוראת רשות המחייבת הצדדים".

חישוב סכום הפיצוי בגין האיחור:

86. לנוכח דחיית כל טענות הנתבעות לפטור מתשלום מלוא הפיצוי בגין מלוא תקופת האיחור, יש לחשב גובה הפיצוי על פי שבעה חודשים וחצי.

87. התובעים טענו בכתב התביעה כי בהתאם לחוות דעת שמאי מטעמם, דמי השכירות של דירה במיקומה ובגודלה של הדירה הינם בסך של 11,300 ₪ לחודש.

תקופת האיחור עד המועד בו עברו התובעים למלון ביום 15.4.16 הינה 229 ימים, שהם כ- 7.53 חודשים. נזקם של התובעים בגין אי תשלום הפיצוי הקבוע בחוק למשך תקופה זו הינו בסך של 127,557 ₪.

התובעים טענו כי סכום זה כשהוא משוערך ליום 27.4.17 עומד על סך של 129,790 ₪.

הנתבעות חלקו על חובתן לשלם פיצוי בגין איחור במסירה ולכן לא העמידו חישוב נגדי.

כאמור לעיל, בימ"ש מינה מומחה מטעמו והטיל עליו לבחון לצד סוגית הסיבות לאיחור במסירה, גם גובה דמי השכירות הראויים.  במהלך חקירת המומחה מטעם בימ"ש, הנתבעות עימתו אותו עם מסמכים שהוצגו לראשונה במעמד החקירה, לפיהם נפלו טעויות ברישומי רשויות המס עליהם התבסס המומחה. התובעים התנגדו לכך ובצדק, אולם בימ"ש החליט בעמוד 11 לדיון מיום 20.2.19 לאפשר לנתבעות לעמת המומחה עם המסמכים. זאת, למרות שלא מצאו להפנות למומחה שאלות הבהרה (ראה החלטת בימ"ש מעמוד 21).

בתום הדיון, בימ"ש הורה למומחה מטעמו להגיש חוו"ד משלימה. המומחה שהינו גם שמאי מקרקעין, אמד בעמוד 23 דמי השכירות נכון לחודש אוגוסט בגבולות של 10,000 ₪ לחודש. הנתבעות ביקשו לחקור המומחה שוב, ואכן המומחה נחקר שוב. התובעים הלינו בסיכומיהם כי המומחה עיגל התוצאה מטה "מסיבה לא מוסברת" על אף שהגיע לתוצאה בסך של 10,135 ₪. כמו כן, טענו כי מכיוון שהנתבעות לא חלקו על חוו"ד מטעמם, יש להעמיד דמי השכירות על הסך של 11,300 ₪.

הנתבעות, ייחדו שני עמודים בסיכומיהן כדי לנסות לשכנע בימ"ש שאין לקבל חוו"ד לעניין דמי שכירות ראויים. התובעים טענו כי המומחה "לא ביסס חווו"ד על עסקאות שבוצעו בפועל (בניגוד למתחייב לפי ההלכה הפסוקה)".

כאמור לעיל, לאחר חקירתו הנגדית הראשונה, המומחה תיקן חוו"ד, אולם הנתבעות שבו על טענתן כי אין לקבל חוו"ד. נטען כי ביסס חוו"ד על עסקאות בהרצליה, ולא על עסקאות ברמת השרון, או בתל אביב.

הנתבעות אישרו בסיכומיהן שהמומחה עשה שימוש ב"שיטה הטובה והמקובלת ביותר", אך הלינו על כך ש"לא נתן כל התייחסות ל'קונה מרצון ומוכר מרצון'" ובכך טעה.

הנה כי כן, המומחה מטעם בימ"ש, לאחר חקירתו הנגדית הראשונה, לא התבצר בעמדתו, תיקן אותה ועדיין הנתבעות אינן שבעות רצון. הנתבעות לא הסבירו כיצד היה אמור המומחה לאתר הסכמי שכירות בפועל להבדיל מסכומים שננקבו במודעות ובאתר נדלן, בשים לב שלעניין שכירות, לא ניתן להסתייע בדיווח לרשויות המס. לעניין זה ראה הסבר המומחה בעמוד 21 לחוו"ד לגבי הקושי בהשגת הסכמי שכירות/ נתוני שכירות.

מכיוון שהנתבעות יצאו מנקודת הנחה שאינן חבות דבר לתובעים, הן לא העמידו שומה נגדית ולכן לא היה מקום להסתפק בביקורת על עבודת המומחה מטעם בימ"ש, ללא הצגת חוו"ד נגדית או עסקאות שכירות נגדיות, כדי לשכנע בימ"ש שקיים הבדל משמעותי בין השומה שהכין המומחה מטעם בימ"ש לבין דמי השכירות הראויים שעל בימ"ש לפסוק, לשיטתן.

כטענה חלופית, הנתבעות טענו שיש להסתפק בסכום שומה נמוך יותר, הוא "אומדן דמי שכירות ראויים בגישת התשואה הכלכלית". אולם, המומחה הסביר בעמוד 21 כי בחר לבצע שומה "בשיעור היוון/תשואה סבירה ומקובלת על הצד הזהיר של 2.8%".בימ"ש לא מצא טעות בולטת בשומת המומחה שאיזנה בין שיטה אחת לפיה התוצאה שהתקבלה עמדה על סך של כתשעת אלפים ₪ לבין שיטה שניה שלפיה התוצאה עמדה על סך של 11,500 ₪.

גם הטענה להבדלים משמעותיים כביכול בין עסקאות בהרצליה לבין רמת השרון, ערים שדבוקות זו לזו, לא הוכחה.  אשר על כן, בימ"ש אישר השומה של המומחה מטעם בימ"ש. בשים לב לתוספת של חמישים אחוז לכל חודש פיצוי, על הנתבעות לשלם לתובעים הסך של 112,500 ₪ צמודים כדין מהמועד שבו היה על הנתבעות לשלם הפיצוי, דהיינו, בחלוף 7.5 חודשים מיום 30.8.15.

הטענה לירידת ערך:

כאמור לעיל, בנוסף לתביעה לפיצוי בגין איחור במסירה, התובעים תבעו גם פיצוי בגין ירידת ערך עקב אי התאמת הדירה להתחייבויות הנתבעות בהסכם המכר.

התובעים טענו בכתב התביעה כי עם קבלת הדירה התברר כי הוספת שכבת הבטון באמבטיה יצרה נזק משתייר, וכי קיימים מוקדים נוספים שנבנו באופן שאינו תואם לתקנים ובחריגה מהמידות שהובטחו לתובעים.

טענת הנתבעות כי עילת התביעה בשל הליקויים לא התגבשה כי טרם חלפה תקופת הבדק

הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי התובעים מסתירים מבית המשפט כי ביחס לליקויים טרם התגבשה עילת התביעה הואיל ותקופת הבדק טרם הסתיימה. הנתבעות אף כללו טענה זו בבקשה לסילוק על הסף, שכאמור לעיל, נמחקה במעמד הדיון הראשון בתובענה. אולם, בשונה מהטענה הנוספת שנכללה בבקשה לסילוק על הסף, לעניין המחאת הזכויות עליה עמדו הנתבעות בסיכומיהן, הטענה כי עילת התביעה טרם נתגבשה, נזנחה.

כך או כך, גם אם היו עומדות על הטענה, מקובלת על בימ"ש עמדת התובעים כי טענה זו סותרת את הפרשנות שניתנה בפסיקה לסעיף 4 לחוק המכר דירות אשר קובעת כי סעיף זה כלל אינו מקים עילת תביעה עצמאית.

טענת הנתבעות כי לא הייתה ירידת ערך

התובעים הסתמכו בכתב התביעה על חוות דעת שמאי מטעמם לפיה נגרמה לדירת המגורים ירידת ערך בשל מספר ליקויים תכנוניים, כאשר לצרכי אגרה הם מעמידים את תביעתם בגין ירידת ערך על סך של 100,000 ₪.

הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי חוות הדעת מטעם התובעים מתעלמת מעסקת המכירה של התובעים לצד שלישי לפיה, התובעים קיבלו תמורת הדירה סך של 4,100,000 ₪, בעוד שהתובעים עצמם שילמו לנתבעות עבור הדירה מספר חודשים קודם לכן, סך של 3,800,000 ₪ בלבד.

עוד נטען כי חוות הדעת מטעם התובעים היא עדות מפי השמועה ואין ליתן לה כל משקל שכן כפי שעולה מחוות הדעת מטעם התובעים עצמה, עורך חוות הדעת כלל לא נכח בדירה ולא קלט באחד מחושיו את העובדות ולפיכך אינו יכול לאמוד את ירידת הערך. עוד נטען כי, יתרה מכך, חוות הדעת מטעם התובעים לוקה בליקוי חמור ומהותי. חוות הדעת מטעם התובעים מתייחסת לשטח דירה של 171 מ"ר בעוד שבכתב התביעה מודים התובעים כי דירתם היא בשטח של 161 מ"ר בלבד.

בכתב התשובה לכתב ההגנה, התובעים טענו כי על אף הנסיקה החדה במחירי הדיור ממועד רכישת הדירה ועד מסירתה, הדירה לא נמכרה ברווח, אלא בהפסד לא מבוטל. רשויות המס הכירו בהפסד ניכר של יותר מסך של 48,000 ₪ אשר נגרם לתובעים במכירת הדירה. לכן, לא חויבו התובעים במס שבח בגין המכירה. עוד נטען, כי טענת הנתבעות הינה חרב פיפיות, אשר מוטב ולא הייתה נטענת. האמת המרה היא כי על-אף ההאמרה במחירי הדיור יצאו התובעים מהעסקה עם הנתבעות בהפסד ניכר, כשידיהם על ראשם.

לנוכח המחלוקת, בימ"ש הורה למומחה מטעמו לבדוק בנוסף לבדיקתו טענות הנתבעות לגבי איחור מוצדק, והמחלוקת לגבי דמי השכירות הראויים, גם הטענה לירידת ערך. המומחה מטעם בימ"ש סקר הטענות לליקויים, ונימק מסקנותיו אחת לאחת. לעניין רום ושלח ומספר מדרגות, קבע שקיים ליקוי, לעניין מזקף ראש קבע שאין ליקוי, לעניין הממ"ד ורוחב חדר רחצה הורים קבע שיש ליקוי ולעניין גובה חדר רחצה הורים קבע שאין ליקוי. לגבי הפרוזדור קבע שאין ליקוי ולגבי ליקוי מבני ברצפת חדר רחצה כללי קבע כי קיים ליקוי.

המומחה קבע אומדן ירידת ערך והעמיד שוויו בעמוד 13 לחוו"ד על הסך של 41,261 ₪. התובעים לא חלקו בסיכומיהם על שומת המומחה מטעם בימ"ש, למרות הפער הניכר בין השומה עליה הסתמכו, לבין שומת המומחה מטעם בימ"ש, והתמקדו בהדיפת הטענה העיקרית של הנתבעות לפיה מכרו ברווח הדירה ולכן אין הם זכאים לפיצוי בגין ירידת ערך.

הנתבעות שבו בסיכומיהן על הטענה כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין ירידת ערך שכן מכרו דירתם ברווח. הנתבעות טענו כי הוכח שהתובעים שיקרו ביחס לטענה כי קיבלו פטור ממס שבח עקב ירידת ערך, או כי השקיעו בדירה סך של 400,000 ₪. הנתבעות טענו שהוכח כי התובעים הרוויחו מהמכירה הסך של 120,000 ₪.

בימ"ש מקבל טענת הנתבעות כי היה מקום לבצע החישוב על פי נתונים בסמוך למועד מסירת החזקה במאי 2016, אולם הנתבעות לא העמידו חישוב נגדי שכן התנערו לחלוטין מחובתן לשלם פיצוי בגין ירידת ערך. גם לא נטען בשים לב לסכום הנמוך יחסית שנקבע, ופער הזמנים שעומד על כשנה, בין מועד מסירת החזקה לבין המועדים עליהם מבוססים הנתונים, כי קיים פער משמעותי.

למרות חקירה שתי וערב של המומחה מטעם בימ"ש, בימ"ש לא מצא טעות בולטת בחישוביו של המומחה מטעם בימ"ש בחוו"ד המשלימה, ולכן מאמץ חוו"ד בעניין זה במלואה.

המומחה מטעם בימ"ש נדרש גם לטענה כי הרווח בו נמכרה הדירה שולל הטענה לירידת ערך. המומחה קבע בסעיף 3.4 לתשובתו מיום 15.5.19 כי "התובעים יכלו באופן עקרוני לקבל סכום גבוה יותר בגין מכירת הנכס אילולא הליקויים/ירידת ערך הקיימים בנכס (שנרשמו בהסכם המכר בין התובעים לקונה)".

בימ"ש לא מצא טעות גלויה על פניה במסקנת המומחה. להפך, היא מתיישבת עם ההיגיון שבקיום הבחנה בין שינוי במחיר דירה בשוק עקב עליית מחירים כללית, או אזורית, על יסוד היצע וביקוש לדירות, כללי, או אזורי, לבין השפעת ליקויים בדירה על מחירה. מכאן שגם אם מחיר הדירה עלה עקב עליית מחירים כללית או אזורית, מסקנת המומחה, כי לולא הליקויים, המחיר שניתן היה לקבל עבורה היה גבוה יותר, מתיישבת עם ההיגיון. בנוסף, הנתבעות לא ביקשו לשוב ולחקור המומחה פעם נוספת עקב מתן תשובתו.

מכאן, שהדיון בסוגיה האם התובעים שילמו שבח, או לא, אינו מעלה או מוריד. בנוסף, התובעים עמדו בסיכומי התשובה על כך שלמרות המכירה במחיר גבוה מהמחיר בו נרכשה הדירה, הם לא שילמו מס שבח עקב הוצאות בהן נשאו. בהעדר הליך גילוי מסמכים בסוגיה, לא הובאה ראיה כי טענה זו אינה נכונה.

119. אשר על כן, בימ"ש מאמץ חוו"ד של המומחה מטעם בימ"ש ומחייב הנתבעות לשלם לתובעים הסך של 41,261 ₪ צמודים כדין מיום 19.5.16.

האם עומדת לנתבעות טענה לקיזוז?

מכיוון שבימ"ש קיבל חלקית התביעות לחיוב הנתבעות בפיצוי בגין איחור במסירה וירידת ערך, יש לדון בטענת הנתבעות כי עומדת להן הזכות לקיזוז.

כאמור לעיל, במסגרת טענות הנתבעות ביחס לאיחור במסירה הן טענו כי הסכימו לבקשות התובעים ל"שידרוג" אביזרים שלא נכללו כלל בהסכם, במפרט ובתוכניות כאשר הנתבעות לא חייבו את התובעים בגין שדרוגים אלה וספגו על עצמן את ההוצאות הרבות הכרוכות בכך. כך למשל, הסכימו הנתבעות לדרישת התובעים להתקין פרקט בדירתם במקום הריצוף לו התחייבו במפרט ואף שילמו על כך הנתבעות מכיסן. הכל מתוך רצון טוב וכוונה לבוא לקראת התובעים. בעניין זה, ציינו הנתבעות, כי עומדת להן הזכות לקזז את שווי הפרקט מכל סכום שיקבע בית המשפט הנכבד, ככל שיקבע, לתובעים. הטענה לגבי "שדרוג אביזרים" לא פורטה ולכן נדחית.

לגבי הפרקט, נטען ע"י התובעים כי הוא לא ניתן כמחווה, אלא כפיצוי בגין אי התאמה בין מצג הנתבעות לגבי מספר החדרים במו"מ לבין המציאות. התובעים טענו כי במסגרת להיטות הנתבעות להחתים רוכש ראשון, מר ליננברג הבטיח זאת במעמד החתימה. מר ליננברג לא שלל זאת בתצהירו.

מכיוון שההסכמה בעניין הפרקט לא הותנתה בוויתור של התובעים על זכותם לפיצוי בגין איחור במסירה, או ירידת ערך, גם טענת הקיזוז בעניין הפרקט נדחית.

הנתבעות העלו טענה נוספת לקיזוז בגין העלות הכרוכה במתן דיור חלוף המעוגן בסעיף 28 להסכם וטענו כי הדיור החלוף היה "משודרג" וניתנו "אקסטרות". העד שסיכם הדיור החלוף עם התובעים מטעם הנתבעות היה מר אדרי והוא לא העיד, כפי שכבר צוין קודם לכן. בנוסף, ככל שהנתבעות ביקשו להתנות מתן דיור חלוף "משודרג" בוויתור התובעים על זכותם בפיצוי בגין איחור במסירה או בגין ירידת ערך, היה עליהם לעגן סיכום זה בכתובים. לכן, העלאת הטענה בדיעבד כצעד "עונשין" על כך שהתובעים עומדים על זכויותיהם, נדחית.

דיון בהוצאות

לעניין קביעת ההוצאות, בימ"ש מביא בחשבון התנהלות הנתבעות שיצאו מנקודת מוצא ש"התובעים שרכשו דירת מגורים מהנתבעות ומכרו אותה לאחר תקופה קצרה בת פחות משנה אחת ברווח של מאות אלפי ₪, אינם מסתפקים בכך ומבקשים להמשיך ולמלא את כיסיהם על חשבון הנתבעות תוך שהם עותרים ברוב יוהרתם לפיצוי בגין ירידת ערך."

עוד נטען כי הנתבעות "הפגינו אורך רוח כלפי התובעים והתנהלותם גסת הרוח והיהירה ואף העניקו להם הטבות בסך של עשרות אלפי ש"ח למרות שאינם זכאים לכך על פי ההסכם. יתר על כן, הנתבעות אפשרו לתובעים לבצע עבודות השלמה פרטיות בדירה בטרם נמסרה להם הדירה."

בימ"ש הגיע למסקנה שונה. התובעים עמדו על זכויותיהם עקב קביעת לוח זמנים שלא תאם צפי סביר בשים לב לחוסר ניסיונן של הנתבעות בבניה על בניין מגורים קיים והצורך להביא בשל כך בחשבון תקלות שקשה לצפות מלכתחילה. לוח הזמנים הקצר נקבע עקב הצורך לשווק הדירה הראשונה במיזם מהר ככל האפשר ויהי מה.

התובעים טענו ובצדק כי הנתבעות העלו טענות מן "הגורן ומן היקב" ובכך גרמו להארכת ההתדיינות ללא הצדקה תוך התשת התובעים, וצריכת זמן שיפוטי יקר ערך ללא הלימה להיקף המחלוקת. כך למשל, למרות שכתב התביעה החזיק 7 עמודים, כתב ההגנה החזיק 28 עמודים. זאת, כאשר התעקשות הנתבעות לפרוש הראיות לפני בימ"ש חשפה התרשלות רבתי בתכנון ובביצוע של הבניה.

מכיוון שטענות הנתבעות נדחו בעיקרן אחת לאחת, התרשמות בימ"ש היא כי מרגע שהנתבעות הצליחו לשווק הנכס, הן ראו בקשר עם התובעים, הלקוחות, עול, ובקשות לקוח, שעל פניהן, נראות סבירות ומקובלות, נתפסו בעיניהן כטרחה ואולי אף טרדה, והיענותן לבקשות, "מחווה".  בנוסף, הנתבעות הקדישו חלק ניכר מהטיעון כדי להשחיר פני התובעים כמפורט לעיל, לרבות טענה לחוסר אמינות התובעים. מן הראוי היה שהנתבעות יטלו קורה מבין עיניהן שכן במהלך שמיעת הראיות התברר שהגרסה לגבי מתן פרקט כ"מחווה", הייתה רחוקה מהאמת, בלשון המעטה.  בנוסף, הנתבעות לא בחלו אף בניצול לרעה בכוחן כדי לנסות לקבל במסגרת חתימה על הסכם שינויים פטור מתשלום פיצוי בגין אי מסירה במועד למשך פרק זמן רב בגלל שינויים בהיקף קטן וכן ניסו לנצל מעמדן כמי שמופקדות על הרישום הזמני של זכויות הקונים, כדי לטעון שהקונים "וויתרו מרצון חופשי" על זכויותיהם כלפי הנתבעות.  בנוסף, למרות שבימ"ש הבהיר כי המומחה יבדוק גם הסיבה לאיחור לפני מינוי המומחה, הנתבעות לא העלו מיד הטענה כי המומחה, אינו מומחה ללוחות זמנים ולא התנגדו למינויו.  בנוסף, על מותב זה ליישם בנוסף החלטת המותב הקודם שקבע כי בעת מתן פסק הדין תובא בחשבון מחיקת הבקשה לסילוק על הסף.

145. בנסיבות העניין, בית המשפט חייב  את הנתבעות בהוצאות התובעים כלהלן:

• אגרת ביהמ"ש בסך של 5,785 ₪.
• שכ"ט המומחה מטעם ביהמ"ש עבור הכנת חוו"ד בלבד בסך של 5,850 ₪.
• שכ"ט שמאי מטעם התובעים בסך של 2,340 ₪
• שכ"ט מהנדס מטעם התובעים בסך של 1,404 ₪.
• שכ"ט עד מומחה בסך של 1,404 ₪.

ההוצאות בגין תשלום למומחים מטעם התובעים ישולמו כנגד הצגת קבלות תשלום.בנוסף, בימ"ש מחייב את הנתבעות לשלם שכ"ט בא כוח התובעים בסך של 25,000 ₪.

סוף דבר

147. בימ"ש מחייב הנתבעות לשלם לתובעים כלהלן:

• הסך של 112,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.8.15.
• הסך של 41,261 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 19.5.16.
• הסך של 5,785 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועדי תשלום האגרות.
• הסך של 5,850 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הפקדת הערבון בקופת בימ"ש.
• הסך של 2,340 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום למומחה התובעים.
• הסך של 1,404 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום למומחה הנוסף מטעם התובעים.
• הסך של 25,000 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין.

משרד חיים ברוטמן בעל ניסיון רב בשנים בניהול תיקים נגד קבלנים ואנחנו נשמח לעמוד לשירותך – 04-8100170