כתיבת צוואה

עמ"ש (חי') 46047-04-17 מ' נ' נ' (פורסם בנבו 05/02/19)

הנושא בערעור

מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה. אשר קבע כי יש להתחקות אחר אומד דעת המנוח פ' ה' ז"ל (להלן: "המנוח"), שהוריש במסגרת צוואתו את כל הכספים המצויים בחשבון בנק המשותף לו ולמשיבה נ' (להלן: "נ'") לנ' בעצמה, כולל הכספים שעברו לחשבון ההשקעות מהחשבון המשותף.

לשון אחרת, על פי בית משפט קמא, העברת כספי החשבון המשותף לחשבון אחר, אינה מפקיעה את זכות הירושה של נ' בשלמות באותם כספים, וזאת בהתאם לעקרון העקיבה. מאחר ועדיין יש להתייחס אליהם כאל כספי אותו חשבון משותף, ולא כיתרת עזבונו של המנוח המתחלק בין נ' והמערערים, בחלקים שווים.

רקע ועובדות רלוונטיות:

המנוח ו- נ' נישאו בשנת 2002 כשלכל אחד מהם ילדים מנישואיהם הראשונים.

המערערים, מ' ג' (להלן: "מ'") וא' ה' (להלן: "א'") הינם ילדיו של המנוח.

עובר לעריכת הצוואות הראשונות, החזיקו המנוח ו- נ' בשני חשבונות נפרדים, חשבון אחד שאינו משותף עם נ' וחשבון בלעדי של נ', שאינו משותף עם המנוח.

ביום 25.11.2003, פתחו המנוח ו- נ' חשבון משותף לשניהם בבנק ד', ביום 13.2.2006 וביום 15.3.2006 ערכו המנוח ו- נ' שתי צוואות נפרדות, במסגרתן ניתנו הוראות בנוגע לחלוקת הכספים והרכוש שיותירו לאחר פטירתו של כל אחד מהם, ואופן חלוקתם בין יורשיהם – ילדיהם מהנישואין הראשונים ובן/בת הזוג הנותר בחיים, המנוח או נ' בהתאמה (להלן: "הצוואות הראשונות").

בצוואת המנוח הראשונה מיום 13.2.2006, נכתב בין היתר כדלקמן: "הנני מצווה, את כל רכושי מכל סוג ומין שהוא כדלקמן: "את זכויותיי בחשבוני בבנק, או לכל חשבון אחר אליו יועברו כספים וזכויות או חלקם מהזכויות בחשבון הנ"ל, הנני מצווה כדלקמן: לאשתי נ' יתרת שני השליש בחשבון הבנק הנני מצווה בחלקים שווים לשני ילדי. הנני מצווה את יתרת עזבוני לאשתי נ' – שליש, לבתי מ' – שליש, ולבני א' – שליש."

מהאמור מובן כי צוואתו הראשונה של המנוח הכילה הוראות מפורשות בנוגע לחשבונו הפרטי בבנק, אך לא ניתנו בגדרה הוראות כלשהן בנוגע לחשבון הבנק המשותף לו ול- נ'.

ביום 3.3.2014, ערכו המנוח ו- נ' שתי צוואות נפרדות, אשר שינו את הוראות הצוואות הראשונות. זה המקום לציין, כי יתרת הזכות בחשבון המשותף נכון ליום 2.3.2014, ערב עריכת צוואתו האחרונה של המנוח, עמדה על 1,000,000 ₪.

צוואתו האחרונה של המנוח

מפאת חשיבות צוואתו האחרונה של המנוח, העומדת במוקד ההתדיינות, להלן החלק הרלוונטי מתוכה: "הנני מצווה, את כל רכושי מכל סוג ומין שהוא כדלקמן: את זכויותיי בחשבוני בבנק, או לכל חשבון אחר אליו יועברו כספים וזכויות או חלקם מהזכויות בחשבון הנ"ל, הנני מצווה בחלקים שווים, לשני ילדיי: לבתי – מ' ג', ולבני – א' ה'. הנני מצווה לאשתי נ' : את זכויות הדיירות, השייכת לי, וגם לאשתי נ', כתוצאה ממגורים משותפים עם "אשתי נ'", את זכויותיי בחשבון המשותף עם "אשתי נ'", את זכויותיי במכונית או כל מכונית אחרת שתהיה בבעלותי או שיהיו לי בה זכויות. הנני מצווה את יתרת עזבוני לאשתי נ' – שליש, לבתי מ' – שליש, ולבני א' – שליש…"(להלן: "הצוואה האחרונה").

אם כן, במסגרת הצוואה האחרונה ציווה המנוח את כל הכספים והזכויות אשר בחשבונו הפרטי בבנק לשני ילדיו בלבד (1/2 לכל אחד), בשונה מהצוואה הראשונה שהורתה על חלוקה שווה של כספי החשבון הפרטי בין נ' לבין ילדיו (1/3 לכל אחד). בכך למעשה היטיבה הצוואה המאוחרת את מצבם של המערערים. כמו כן ובשונה מהצוואה הראשונה ששתקה בכל הנוגע לחשבון המשותף, ולכאורה זה נמנה על יתרת עזבונו בו זוכה נ' לשליש, הפעם התייחס המנוח במפורש לחשבון זה, והורה כי מלוא הכספים המופקדים בו יונחלו ל- נ'.

ביום 15.5.2014, כחודשיים וחצי לאחר עריכת הצוואה האחרונה, משכו המנוח ו- נ' את הכספים מתוכנית החיסכון שבחשבון המשותף בסך 1,001,500.13 ₪ ולמחרת, ביום 16.5.2014, העבירו את הסך של 1,000,000 ₪ לחשבון השקעות שאף הוא משותף לשניהם ובאותו בנק ד'. חשבון זה נוהל על ידי חברת ההשקעות – ט' בית השקעות בע"מ (להלן: "ט'").

ביום 26.11.2014, הלך המנוח לבית עולמו. ביום 5.2.2015, הפסיקה ט' לנהל את תיק ההשקעות, ולבקשת נ', העבירה את הכספים לניהול בנק ד'.

ביום 25.2.2015, קיימה נ' שיחת ייעוץ עם נציגים בבנק ד' בנוגע לכספי תיק ההשקעות. במהלך השיחה המליצו נציגי הבנק על תיק השקעות שיתאים לדרישות אותם העלתה נ' בשיחה בין הצדדים – תיק השקעות בעל סיכון נמוך. במסמכי סיכום הפגישה צוין כי מספר החשבון של תיק ניהול ההשקעות הנוכחי הינו יוחלף.

ביום 2.4.2015 ניתן צו לקיום צוואתו האחרונה של המנוח.

המחלוקת המשפטית

המחלוקת בין נ' לבין המערערים, ילדי המנוח, נסובה סביב גורל כספי תיק ההשקעות, האם חוסים הם תחת הוראת סע' 3.4 לצוואתו האחרונה של המנוח. לאמור, רואים בהם חלק מהזכויות שהיו למנוח עם נ' בחשבון המשותף, ו- נ' זוכה בהם בשלמות, או כחוסים תחת הוראת סע' 3.7 לאותה צוואה ונמנים על "יתרת" עזבונו של המנוח ומתחלקים שווה בשווה בין שלושת יורשיו – נ' ושני ילדיו המערערים.

לטענת נ', מקורם של הכספים שבתיק ההשקעות הינו בחשבון המשותף שהונחל לה באופן בלעדי בצוואתו האחרונה של המנוח, ועל כן אין בשינוי טכני של מספר החשבון שבוצע לאחר עריכת הצוואה, כדי לאיין זכות הירושה שלה ובשלמות בכספים אלה. לעומתה, טענו המערערים, כי יש לערוך הבחנה בין תיק ההשקעות אשר אינו מאוזכר בצוואתו האחרונה של המנוח, לבין החשבון המשותף הקודם.

פסק דינו של בית משפט קמא:

בית משפט קמא קיבל את עמדת נ' וקבע, כי היא זכאית לרשת את מלוא הכספים שהועברו מבית ההשקעות לבנק ד', יהיה אשר יהיה מספר החשבון תחתיו הם מופקדים. למסקנתו זו הגיע בית משפט קמא לאחר שמצא כי פרשנות צוואתו של המנוח וביחס לאותם סעיפים הרלוונטיים למחלוקת, מחייבת התחקות אחר רצונו, כאשר מלאכה זו "טומנת בחובה גם דיון בשאלת התחלוף (זכות העקיבה) של נכסים שאיבדו ולבשו צורה חדשה", תוך שהוא מפנה לעיקרון העקיבה שהוכר בע"א 37/80 באומן נ' נתן, פ"ד לח (4) 320 (1984), אשר הורחב גם ליורשים רגילים ולא כבעבר, ליורש אחר יורש.

הוסיף בית משפט קמא והפנה לכללי הפרשנות של צוואות וציין כי על רצונו ואומד דעתו של מצווה, רשאי בית המשפט ללמוד מכל מקור אמין והוא אינו מוגבל אך ללשון הצוואה. על פי בית משפט קמא, מאחר וניתן לעקוב אחר היסטוריית העברת הכספים ולזהות בבירור כי מקורם הוא בחשבון המשותף, יש לראותם כמי שחוסים תחת ההוראה העוסקת בחשבון המשותף. בתחילה, הכספים היו בתוכנית חיסכון בחשבון המשותף, בהמשך הם הועברו לחשבון אחר בניהול בית ההשקעות, ומשם, לאחר פטירת המנוח, חזרו לחשבון השקעות בעל מספר אחר בבנק ד'.

טענות המערערים:

פסק דינו של בית משפט קמא ניתן אך ורק על בסיס המסמכים שהוגשו לתיק וסיכומי הצדדים, מבלי שבעלי הדין נחקרו על תצהיריהם. מסיבה זו אין לערכאה הקודמת כל יתרון על פני ערכאת הערעור. שגה בית משפט קמא כשהתערב בלשון הצוואה הברורה, תוך התחקות אחר אומד דעתו ורצונו של המנוח. רק מקום שלשונה של הצוואה אינו ברור ונהיר, יש מקום לתור אחר כוונתו של המצווה, וזהו אינו המקרה בענייננו, בו למדים על אומד דעתו מהצוואה עצמה.

עוד טענו כי בית משפט קמא התעלם מהמטרה היחידה שהיתה למנוח בעריכת צוואתו האחרונה והיא שיפור מצבם הכלכלי של ילדיו לעומת מצבם על פי הצוואה הראשונה, וכי הדרך היחידה להגשים מטרה זו היא באמצעות קיומה כלשונה. אלא שפועל יוצא מפסק הדין הוא שאין כל שיפור במצבם של המערערים לעומת הצוואה הראשונה, כמו שאין כל וויתור מצידה של המשיבה על 1/3 ממה שהיה מגיע לה לפי הצוואה הראשונה והקודמת.

טענות המשיבה:

משטוענים המערערים כיום כי "אין מחלוקת על העובדות", הרי שאין עוד מחלוקת כי המנוח והמשיבה ניתבו את הכספים לחשבון השקעות לשם מקסום פירות ההשקעה בצורה טובה יותר, ולשם כך בלבד.

הצדדים הסכימו למתווה דיוני לפיו המצהירים לא ייחקרו תוך שמירה על הזכויות. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה בתצהירה במלואה בקובעו כי גרסתה על כל היבטיה מעוגנת במסמכים שצורפו.

דיון והכרעה:

בית המשפט דחה את הערעור, אולם קבע כי היו מספר שגיאות לגופו של עניין:

ראשית, משהפנה בית המשפט קמא לע"א 1900/96 טלמצ'ו נ' האפוטרופוס הכללי [פורסם בנבו] (12.5.1999), וראה בו הלכה מחייבת מכוחה "על רצונו/אומד דעתו של המצווה רשאי השופט ללמוד מכל מקור אמין ואין הוא מוגבל אך ללשון הצוואה".

שנית, משהתייחס לנספח א' להסכם ניהול תיק בבית ההשקעות, כאילו נערך ונחתם ע"י המנוח, בעוד שהוא נושא חתימת נ' אשר היתה אמונה על מילוי הטפסים ופתיחת החשבון שם.

שלישית, כאשר לא שת ליבו לעובדה, כי המילים "חשבון החיסכון המשותף" אינן מופיעות בצוואה האחרונה או בכל מסמך אחר, וכי החשבון המשותף מעולם לא כונה "חשבון חיסכון" או "חשבון החיסכון הנפרד", כשם שטענה נ'.

כמו כן, נקבע כי לא ניתן להתעלם מהקושי הכרוך ביישום תורת העקיבה, כפי שנהג בית משפט קמא, גם נוכח ההבדל בין ההוראות בצוואה האחרונה הנוגעות לחשבונו הפרטי של המנוח לבין ההוראות הנוגעות לחשבון המשותף. בכל הנוגע לזכויות בחשבונו הפרטי, הורה המנוח, כי הן יועברו במלואן לילדיו, גם אם הזכויות יועברו לחשבון אחר. בכך ניתן לומר, כי ביקש מפורשות להחיל "עקרון העקיבה" על כספים אלה, אך בחר שלא לכלול הוראה דומה ביחס לחשבון המשותף.

יחד עם זאת, אין בכל אלה כדי לשנות מהמסקנה והתוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא. זאת משום נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, ובעיקר, משום משקלה המשמעותי של תכתובת שערכו המערערים, המגוללת את רצונו ואומד דעתו האמיתי של המנוח, כפי שגילה לפניהם, ואשר הונחה לפני בית משפט קמא, אף שלא נדרש אליה במסגרת הנמקתו בפסק דינו.

לאור אותה תכתובת ולאור האמור בתצהיר עדותה הראשית של נ', הרי שעל אף לשונה הברורה של הצוואה האחרונה של המנוח, נכון היה לפנות אל מקורות מהימנים מחוץ לצוואה, לשם התחקות אחר אומד דעתו של המצווה, ביחס לאותם כספים שבמחלוקת.

מן הכלל אל הפרט

צוואתו האחרונה של המנוח ברורה כמו גם אומד דעתו הנלמד ממנה. הצוואה בכלל, וההוראות הרלוונטיות לענייננו בפרט, מנוסחות באופן בהיר ואינן מעוררות כל קושי בהבנת רצונו ואומד דעתו של מנסחה. הן קובעות כלל פשוט וחד: כספים שבחשבון המשותף יהיו מנת חלקה של נ' והיא תזכה בהם בשלמות; בכספים שבחשבון הפרטי או בכל חשבון אחר אליו יועברו כספים מהחשבון הנ"ל, זוכים המערערים בשלמות, ואילו הכספים שאינם באותם חשבונות, נמנים על יתרת עזבונו של המנוח ויתחלקו בין המערערים למשיבה. על כן ולכאורה, בפרשנות צוואתו האחרונה של המנוח, יש לעצור בשלב הראשון ולקבוע כי אומד דעת המנוח הוא זה אשר עולה באופן מפורש ממילותיה.

עם זאת, נקבע כי מקרה זה מיוחד בנסיבותיו, מאחר ובתכתובת בין המערערים לבין המשיבה, ציינו הראשונים מה היה רצונו ואומד דעתו של המנוח, וזה שונה מפירושה הפנימי, המילולי והדווקני של הצוואה.

על כן, בית משפט קמא ניתח נכונה את אומד דעתו של המנוח בהתבסס על המסמכים שהועמדו לעיונו והסיק נכונה כי מדובר בכספי חיסכון אשר מיועדים לשמש את המנוח ואת המשיבה לעת זקנתם ולאחר אריכות ימים, את בן הזוג שייוותר בחיים, כשם שציינה נ' בתצהירה, וכי הם ראו את כספי ההשקעות שהועברו לניהול בית ההשקעות כמוחרגים מהונם האישי שהופקד בחשבונותיהם הפרטיים.

נוכח כל האמור, בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי זהו מקרה בו הצוואה ברורה דיה, אך משום שיש ראיות אשר סותרות אותה באופן ברור ניתן ללמוד מהן על אומד דעתו של המצווה.

ליעוץ בעניין צוואות ירושות ועיזבונות אנא פנו אלינו כבר עתה 04-8100170