מתנה היא חלק מהרכוש המשותף

תמ"ש 8972-05-16 ד.מ נ' א.מ (פורסם law data)

העובדות

המדובר על תובענה רכושית בין בני זוג, במסגרתה נותרה להכרעה השאלה, האם הנתבע זכאי להשבת כספי ההשקעה הראשונית בדירת הצדדים, כספים שמקורם בדירה שנרכשה ע"י אימו של הנתבע, ואשר כספי מכירתה שימשו לרכישת הבית המשותף, בין אם מכוח ההשקעה הראשונית ובין אם מכוח הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, נוכח הטענה לפערי השתכרות בין בני הזוג.

הצדדים נישאו ביום 15.8.02 מנישואיהם נולדו להם שלושה קטינים, ביום 28.9.16 הצדדים התגרשו. באשר למחלוקת הרכושית, מועד הקרע נקבע ליום 01.03.16. לאחר שנערכה חוו"ד אקטוארית, הסכימו הצדדים למתן תוקף של פס"ד לחלופה השניה בחווה"ד. בית הצדדים נמכר אף הוא בהסכמה.

נותרה במחלוקת השאלה האם הנתבע זכאי להשבת סך של 240,000 ₪, שמקורם בדירה שנרכשה ע"י אימו (להלן: "הדירה בלוד"), ואשר התמורה שהתקבלה ממכירתה, שימשה לרכישת הבית המשותף של בני הזוג. כ-11 שנה לפני שנישאו הצדדים, בשנת 1991, רכשו הורי הנתבע את הדירה בלוד. הזכויות בדירה בלוד נרשמו במנהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל), על שם אימו של הנתבע.

הדירה בלוד נמכרה ביום 08.01.08, כשש שנים לאחר נישואי הצדדים. אין חולק כי כספי התמורה בסך של 240,000 ₪, הועברו ע"י אימו של הנתבע, במתנה ושימשו לרכישת ביתם המשותף של הצדדים. במסגרת הליך פירוק השיתוף, נמכר בית המגורים המשותף בסך של 1,965,000 ₪. לאחר כיסוי המשכנתא, התמורה חולקה בחלקים שווים (כל צד קיבל סך של כ-513,000 ש"ח), אולם נוכח המחלוקת באשר לסך של 240,000 ש"ח, נותר הסכום האמור בנאמנות בידי עוה"ד אשר יצג את הצדדים בעסקת המכר.

טענות התובעת

הדירה בלוד לא היתה בבעלות הנתבע אלא בבעלות אימו, לאחר שהדירה בלוד נמכרה, תמורתה הועברה לחשבון התא המשפחתי בשנת 2008 ע"י הנתבע, הסכום הוטמע ברכוש המשותף באמצעות רכישת הדירה המשותפת אשר הזכויות בה נרשמו בחלקים שווים ע"ש שני הצדדים. עוד טענה התובעת, כי כאשר הכניס הנתבע את הכסף לחשבון התא המשפחתי המשותף, הוא לא טען שיצטרך להחזיר לאימו את הכסף, והענקת הסכום מהאם לא הותנתה בתנאי כלשהו, ולא נערך כל הסכם בין הצדדים. יצוין כי עם קבלת הסכום התובעת היתה ערה לתצהיר שערכה אימו של הנתבע, לפיו הכסף ניתן במתנה לנתבע, אולם לטענתה נאמר לה בע"פ כי הכסף ניתן לשני בני הזוג.

עוד טענה התובעת כי הדירה בלוד נמכרה בסך של 240,000 ₪ ולכל היותר, אף אם תתקבל טענת הנתבע – הוא זכאי לסכום זה בלבד, ואין להצמידו למדד תשומות הבניה. באשר לפערי ההשתכרות, וחלוקה לא שוויונית ברכוש המשותף, טענה התובעת כי אין להחיל את חוק יחסי ממון בכל הנוגע לכספים שבמחלוקת, וכי לאחר מכירת הדירה נותרים בידי הנתבע סכומים נכבדים. כן טענה כי במהלך נישואיהם הנתבע לא עבד בעבודה מסודרת, רוב הפרנסה נפלה עליה כשהנתבע "חיפש את עצמו".

 טענות הנתבע

לטענת הנתבע, הדירה בלוד היתה בבעלותו והרישום של הזכויות בדירה ע"ש אימו, לא שיקף את הבעלות, שכן הדבר נעשה מטעמי נוחות בלבד. בפועל עם שובו מחו"ל נהג בדירה כמנהג בעלים, לפרקים התגורר בה ולפרקים השכיר אותה, וכל בני המשפחה ראו בדירה זו כדירתו.

על כן, יש להפחית ממסת הנכסים שלאיזון את תמורת מכר דירתו, סך של 240,000 ₪, כשסכום זה צמוד למדד תשומות הבניה, ובסה"כ 300,000 ₪, וזאת נוכח הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, שכן מדובר בנכס שהיה לנתבע ערב נישואיו. לטענת הנתבע מדובר בנכס נדל"ני אשר שימש להשקעה בנכס נדל"ני אחר ומכאן שיש להצמיד את תמורת מכר דירתו למדד תשומות הבניה.

עוד טען הנתבע כי בין הצדדים קיים חוסר איזון כלכלי מובהק. בעוד התובעת השקיעה את מיטב מרצה בפיתוח מקצועיותה במהלך חיי הנישואין, בעלת תארים אקדמיים המהווים "נכסי קריירה" ומשתכרת שכר העולה על סך של 10,000 ₪ לחודש, הנתבע עסק בעבודתו כמפיק סרטים, חסר השכלה אקדמאית, והשקיע במשק הבית, וגידול הילדים. בסיכומיו טען כי פוטנציאל השתכרותה של התובעת מגיע לכדי סך של 15,000 ₪ בחודש.

לפיכך ביקש הנתבע להחיל את הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון להורות על איזון משאבים שלא בדרך של מחצה על מחצה, אלא בדרך שיהא בה פיצוי ואיזון כלפי הנתבע אשר יוצא ממערכת היחסים, כמי שידו על התחתונה. בנסיבות אלה ביקש לקבוע איזון בלתי שוויוני בתמורת דירת המגורים המשותפת.

הדין החל במקרה דנן

הצדדים נישאו זל"ז בשנת 2002 ומשכך, חל עליהם משטר של איזון משאבים דחוי בהתאם להוראות חוק יחסי ממון. בהתאם לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, הכלל הוא כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג ל"מחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג", למעט נכסים מסוימים המפורטים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, אשר מוצאים מבסיס האיזון. וכך קובע סעיף 5 לחוק יחסי ממון: "(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

אמנם, בהתאם להוראת סעיף 5(א)(1) הנ"ל, כספי מתנה שמקבל כל אחד מבני הזוג במהלך חיי הנישואין אינם מהווים נכס בר איזון, אולם בהתאם להלכה הפסוקה, כספי מתנה שמוזגו והוטמעו ברכוש המשותף, הינם משותפים. במצב של עירוב ומיזוג נכסים של בני זוג, לרבות נכסים שמקורם במתנה או בירושה שקיבל אחד מבני הזוג, אשר מוטמעים בנכסים משותפים או בחשבון בנק משותף, כספים אלה הופכים להיות משותפים, ואין עוד מקום להתחקות אחר מקורם.

בענייננו באשר לדירת מגורים, כאשר נרשמת דירת מגורים משותפת על שם שני הצדדים בחלקים שווים ואין הסכם ממון הקובע אחרת, הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים, ללא קשר למידת ההשקעה של מי מהצדדים ברכישה.

פסיקת בית המשפט

אין מחלוקת כי הדירה בלוד נמכרה וכי מלוא התמורה ממכירת הדירה (240,000 ₪) שימשה לרכישת הדירה המשותפת. בנסיבות אלה אינני רואה כל רלבנטיות לשאלת הבעלות על זכויות הדירה בלוד, ואין צורך להכריע בשאלה זו. השאלה היא מה דינם של כספי התמורה.

באשר לכספי התמורה, בית המשפט קיבל את עמדת הנתבע, לפיה אימו העניקה לו את הכספים במתנה. ע"פ תצהיר המתנה, אשר אין חולק כי התובעת היתה מודעת לו בזמן אמת, מלוא תמורת הדירה הועברה לנתבע דווקא, ע"י אימו. אשת הנתבע, התובעת, כלל לא מוזכרת בתצהיר המתנה. טענתה של התובעת, לפיה נאמר לה בע"פ שהמתנה ניתנת לשני בני הזוג חרף האמור בתצהיר, הינה טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, אשר נטענה בחצי פה, הן בתצהירה והן בעדותה. במקרה זה עדותה של האם לפיה כוונתה היתה שתמורת המכר תועבר לבנה במתנה, אמינה בעיני. לא ניתן הסבר מניח את הדעת מדוע התובעת לא ביקשה לתקן בזמן אמת את האמור בתצהיר, ולהתאימו לדברים שנאמרו לה לטענתה באותה העת.

בית המשפט סבר כי הטענה שהכספים הוטמעו ברכוש המשותף היא נכונה במקרה זה. והעובדה שלאחר העברת תמורת הדירה בלוד לנתבע, כספים אלה הפכו לקניינו, ובחר הוא להטמיעם בנכס המשותף – היא זו אשר מכריעה מה יהא דינם של הכספים.

מהראיות שהובאו בפני בית המשפט, הוא שוכנע כי כספי הנתבע הוטמעו ברכוש המשותף, ולא הוכחה הסכמה בין הצדדים להשיבם לנתבע במקרה של פירוד: נסיבות החתימה על התצהיר לא הובררו די צורכן ע"י הנתבע ואימו, אשר טענה כי מדובר בדרישה של עוה"ד שביצע את הסכם המכר. לא נטען (הגם שהאם והנתבע נשאלו מפורשות בעניין זה) כי התצהיר נכתב במישור היחסים בין בני הזוג ועל מנת להבטיח כי סכום זה יושב לנתבע במקרה של פירוד.

לפיכך, אין בכוחו של תצהיר זה כדי להוות הסכם בין בני הזוג הקובע כי סכום זה לא יאוזן חרף הטמעתו ברכוש המשותף. בעניין זה ראוי לציין כי בהתאם לפסיקה, אין צורך כי הסכמת הצדדים להחרגת נכס מהסדר איזון המשאבים תאושר ע"י ערכאה שיפוטית בדרך שנקבעה לאישורו של הסכם ממון בחוק יחסי ממון, אלא די בכך שההסכמה בין בני הזוג תערך בכתב.

בנסיבות אלה ומהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל, נקבע כי כספי תמורת מכר הדירה בלוד, ניתנו במתנה מהנתבע לתובעת, מתנה שהושלמה עם העברת הכספים ורישום הדירה על שמם בחלקים שווים. אין בעובדה שהנתבע תרם יותר מהתובעת לרכישת הנכס ממקורותיו העצמיים, כדי להפריך את הנחת השיתוף והאיזון העולה מרישום הנכס בבעלות משותפת.

טענתו החלופית של הנתבע – חלוקה לא שוויונית בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון:

לטענת הנתבע, מקרה זה מצדיק חלוקה בלתי שוויונית ברכוש המשותף, באופן שמלוא תמורת הבית בלוד, תושב לנתבע מכוח הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, זאת נוכח פערי ההשתכרות בין הצדדים.

פערי השתכרות וסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – הדין החל:

בעבר נקבע בפסיקה כי פער השתכרות הינו נכס בר איזון (ר' בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (26.8.07)). יחד עם זאת, בתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, שנכנס לתוקף ביום 5.11.08, לא נכלל פער ההשתכרות בסעיף 5(ג) לחוק בהגדרת נכסי בני הזוג, אלא נכלל בנכסי עתיד במסגרת סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, לפיו בית המשפט רשאי לקבוע, שאיזון שווי הנכסים, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר, שיקבע בהתחשב בין היתר בנכסים עתידיים, לרבות בכושר השתכרות של כל אחד מבני הזוג.

באשר לשאלה האם לאחר תיקון מס' 4 כושר השתכרות הינו נכס המשפיע על אופן ביצוע האיזון או נכס שיש לאזנו באופן חשבוני, הדעה הרווחת בפסיקה הינה, כי נכסים עתידיים אינם בכלל נכסי בני הזוג, אלא משמשים אך גורם מתקן.

בפסיקה נקבעו תנאים באשר להתחשבות בהפרשים בכושר השתכרות במסגרת איזון המשאבים, לרבות קיומו של בן זוג "ביתי" לעומת בן זוג "קרייריסטי", "קיומו של "פער דרמטי" בכושר ההשתכרות של בני הזוג ונישואים לאורך זמן (בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית 26.08.07).

הנתבע הינו עצמאי, מפיק סרטים, וקיים קושי להעריך את פוטנציאל השתכרותו. לטענת הנתבע) הוא משתכר כמחצית מהתובעת אולם התרשמתי כי הנתבע היה זה שלא חשף את מלוא הכנסותיו (כך, למשל טענת התובעת לפיה הוא זכאי לקצבת נכות מהמל"ל בסך של 1800 ₪ לא זכתה להכחשה). הנתבע בן כחמישים שנים, ולאחר הפרידה מהם יוכל להגדיל את כושר השתכרותו והיקף עבודתו, אם רק ירצה בכך. באשר להכנסותיה של התובעת, ניסה הנתבע להאדיר את כישוריה ופוטנציאל השתכרותה, התארים שרכשה וטען כי כושר השתכרותה של התובעת עולה "לאין ערוך" על זה שלו. יחד עם זאת, מדובר בתובעת המשמשת כמורה בכירה בבי"ס, אשר הנתבע העריך את השתכרותה בכתב ההגנה בסך של 10,000 ₪ בחודש.

במקרה זה, מדובר בתובעת שהיא מורה ובנתבע העובד כמפיק סרטים. אם נבחן את פוטנציאל ההשתכרות של הצדדים (אשר ממומש יותר ע"י התובעת ופחות אצל הנתבע), ספק אם ניתן לדבר על פער בכושר השתכרות בוודאי שלא על פער דרמטי.

מרכיב הויתור – בן הזוג "הביתי": כאמור הנתבע הינו מפיק סרטים עצמאי, אולם העובדה כי עיקר עבודתו נעשתה בתוך הבית אינה הופכת אותו בהכרח לבן הזוג הביתי, בוודאי לא הוכח ויתור מצידו של הנתבע לטובת מתן אפשרות לתובעת להתקדם ולהגדיל את כושר השתכרותה. בהיבט זה לא הוכחה כל עזרה מצידו של הנתבע ולא הוכח שהוא סייע בשיפור כושר השתכרותה של התובעת. לא הוכח שהנתבע "נטל על עצמו ויתור משמעותי מבחינת ההתפתחות המקצועית והתמקד במרחב הביתי, ובכך אפשר לבן הזוג האחר להשיא את כושר השתכרותו", כפי שנדרש בפסיקה.

יש לזכור כי הזכות לאזן את פער ההשתכרות של בני הזוג עם פקיעת הנישואין אינה עומדת בפני עצמה. יש לבדוק את הגורמים שהביאו לאי השוויון ורק בהתאם לכך תיבחן הזכאות הפעלת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. במקרה שבפני לא הוכחו פערי השתכרות ובוודאי לא כאלה המצדיקים חלוקה לא שוויונית ברכוש בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

סוף דבר

בנסיבות אלה, בית המשפט הורה כי איזון המשאבים בין הצדדים ייעשה מחצה על מחצה ומלוא התמורה שהתקבלה ממכירת הבית המשותף תחולק בחלקים שווים ביניהם.

מסקנת משרדנו

נכסים שיתכן ובגלגולם הראשון היו נכסים שלא היו ברי איזון למשל כמו במקרה לעיל – דירה שהתקבלה במתנה, בגלגולם השני יאבדו את הייחוד שלהם ויהיו ברי איזון. על מנת להפריך את הנחת השיתוף והאיזון יש להוכיח הסכמה בין הצדדים – היינו בסכם ממון. אמנם נקבע כי לא חייב לאשר את הסכם הממון על-ידי בית המשפט במקרה זה, אך חייב להראות הסכם שהנכסים מהגלגול הראשון גם אם יתמזגו עם הרכוש המשותף, יישארו בחזקת הצד שקיבל אותם.

ליעוץ ראשוני ללא עלות, פנה אלינו כבר עתה – 04-8100170