דף הבית > חופש הביטוי על לוחות המועדות בעיר

חופש הביטוי על לוחות המועדות בעיר

חופש הביטוי במסגרת השלטון המקומי מקבל ביטוי בעיקר באמצעות לוחות המודעות. על כך אמר בעניין זה בית המשפט העליון בארה"ב:

“Billboards are a well-established medium of communication, used to convey a broad range of different kinds of messages”.[1]

מכאן עולה השאלה האם לעירייה יש סמכות להגביל את הזכות על-ידי מניעת פרסום בלוחות המודעות. המסגרת הנורמטיבית של העיריות להגביל את הזכות לכאורה, מצויה בסעיף 246 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") המורה כי: "העיריה תפקח על הצגת מודעות, שלטים וטבלות במקומות עסק או על גבי לוחות או במקומות אחרים, או תאסור הצגתם" (ההדגשה הוספה ט.ח). סעיף 250 לפקודה מסמיך את העירייה להתקין חוקי עזר ולהורות לכאורה באמצעותם על הגבלת חופש הביטוי. בגדרי סעיפים אלה תישאל השאלה המשפטית האם מדובר באפשרות הגבלה המתייחסת לתוכן? לאופן המימוש של הזכות? או אך הגבלה טכנית בלבד? במסגרת פרשה מעניינת אשר עסקה בשאלות אלה,[2] עלתה הסוגיה האם עירייה שהרוב המוחלט של תושביה הם יהודים יכולה למנוע בתחומה פרסום שלטים בשפה הערבית. ודוק, האם סירוב לתת רישיון פרסום הוא פגיעה בזכות במידה שיש לבטל את החלטת העירייה,[3] או שמא מדובר ב"פררוגטיבה" של העירייה. לצורך מענה על הקושיה בית המשפט נדרש לעקרונות יסוד השיטה המשפטית [5] אשר חולשים על כל חוק,[6] וקבע שהזכות כוללת בחובה את החופש להתבטא בלשון הרצויה,[7] גם אם יש אינטרס ציבורי להשתמש בלשון עברית.[8] כבוד השופט ברק (כתוארו אז) חילק את הסוגיה לשניים: שלטים שלטוניים ושלטים מסחריים.[9] ולמעשה קבע כי במקרה בו אדם מבקש לבטא את עצמו באמצעות שפתו שלו אזי זכותו גוברת על האינטרס הציבורי. ברק העניק פירוש מצמצם לסמכות העיריה וקבע כי היא משתרעת רק על: "גודל המודעה, צורתה, באופן הדבקתה ובמשך הזמן שתהא מודבקת. מכיוון שלוח המודעות הופך, מעצם קיומו, ל'במה' עירונית, יש לאפשר למועצה לדאוג לצורתו האסתטית הכללית"[10] (ההדגשה הוספה ט.ח). כלומר סמכות העירייה מצטמצמת להעניק אך "במה בלבד לפרסום"[11] ולכן גובר החופש ללשון[12]. התוצאה הייתה ביטול חוק העזר לעניין מגבלות השימוש בשפה,[13] – אין העירייה מוסמכת לצנזר את תוכן המודעות.[14] בפרשה דומה במסגרתה עתר ארגון עדאללה להוסיף את השפה הערבית לכל השלטים בתחומי העירייה נקבע כי מעמדה של השפה הערבית הוא רשמי [15] וכי חופש השפה נגזר מחופש הביטוי,[16] ומשכך הוטל על העירייה להוסיף בכל השלטים גם את השפה הערבית אף במקומות בהם יש יהודים בלבד. הנה כי כן, אנו רואים כי הוצבו לעירייה חסמים כנגד שיקול דעתה בדבר צנזור הזכות,[17] וסמכותה הוגבלה לשמירה על הסדר הציבורי.[18] הביקורת שלי היא ההתחשבות המעטה בתושבים שמהווים קהל שבוי ויש טעם לפגם בכפייה שנעשית עליהם בפרסום מודעות בשפה זרה,[19] כמו גם ההתערבות בשיקול הדעת של העירייה הנבחרת כיצד לנהוג בתחומה.[20] במסגרת שתי פרשות דומות שעסקו בהגבלת היתרים להצבת שלטי פרסום ברחבי העיר[21] – והלכה למעשה בסמכות העירייה לנהל את תחומי שליטתה בכל הנוגע לשלטי חוצות. נקבע כי עקרון השוויון במתן רישיונות המקצים מתחמי פרסום גובר ובוטלה התקשרות העירייה עם חברת פרסום אחת.[22] הביקורת שלי היא שבית המשפט לא נדרש לעובדה שמתן רישיון לחברה אחת הוא למעשה הגבלת הזכות לביטוי של חברה אחרת וניתן לאזן זאת על ידי עריכת מכרז שוויוני. חשוב לציין שפרשות אלה אמנם עוסקת בזכות אך הן מזוהות עם "הפן המסחרי" של הביטוי ולכן ייתכן כי בתי המשפט צמצמו את הדיון ללא התייחסות מפורשת לזכות. במקרה אחר אשר איים לערער את יחסי ישראל ארה"ב נשאלה השאלה האם הצבת "בובה" בדמותו של יאסר עראפת כשרגליו מעוטרות בדלגי ארה"ב פוגעת ברגשות הציבור ומשכך ניתן להסיר את הפרסום.[23] כבוד השופט ברק (כתוארו אז) אמר כי: "שלום הציבור וחופש הביטוי הם ערכים שחוק העזר נועד להגשימם, משום שאלה ערכי יסוד של שיטתנו, והם הסביבה החקיקתית, אשר במסגרתה פועלת כל נורמה משפטית".[24] ועל-כן קבע שהזכות בהצבת הבובה גוברת על הפגיעה ברגשות ועל החשש לפגיעה ביחסי החוץ של ישראל עם ארה"ב תוך שהוא מיישם את מבחן הוודאות הקרובה שנקבע בפרשת קול העם. הפרשה הנ"ל שהגיחה עוד הרבה לפני חקיקת חוק היסוד מלמדת אותנו שהזכות היא בעלת מעמד עילאי ואין העירייה מוסמכת להגביל אותה באופן דרקוני. אני תוהה האם לא ראוי להעניק לעירייה את השרביט לניהול תחומה שכן הערים בישראל הן בעלות אופי שונה וראשי העיר מכירים את התושבים היטב – לא הרי בני ברק כרעננה. אולי ראוי לבחון את העירייה במשקפיים מינהליים בלבד?!. כפי שנעשה בפרשת כהנא,[25] אשר עסקה ברצונו של מאיר כהנא הגזען, לקיים אסיפה מחוץ לביתו של שר החוץ. בית המשפט קבע שלמשטרה מסור שיקול הדעת לקבוע האם הזכות גוברת על כניסה לרשות היחיד, ונקבע כי משפעלה המשטרה במסגרת סמכותה אין בית המשפט מתערב בשיקול דעתה. התייחסות דומה הייתה בפרשה נוספת במסגרתה העירייה הסירה שלטים שפגעו ברגשות הציבור,[26] ונקבע, שהשאלה המשפטית היא עניין של סבירות ההחלטה ולא שאלה של חופש ביטוי.[27] כלומר בית המשפט בחן את החלטת העירייה בגדרי המשפט המנהלי ולא התערב בשיקול דעתה של המשטרה. יש שיאמרו שבפרשות אלה הייתה התחמקות של בית המשפט מלדון בזכות, בוודאי כאשר הן התבררו לאחר בג"ץ קול העם שהתווה מבחן ברור לפגיעה בזכות. ואכן שנים לאחר מכן בפרשת אינדור,[28] קבע כבוד השופט ברק (כתוארו אז) כי לראש העיר מסור שיקול דעת סובייקטיבי בנוגע להפעלת סמכותו ביחס לשילוט בתחומי העיר, אך שיקול דעת זה חייב לקיים את המבחן ההלכתי של וודאות קרובה ולמעשה בית המשפט היושב בדין אינו מחליף את שיקול דעת הרשות אלא מפרש את האופן ההלכתי בו פעל ראש העיר, שהיה מחויב להפעיל סמכותו בהתאם לעקרונות היסוד.[29] כלומר על ראש העיר מוטל לבחון האם אי הסרת שלט תביא בוודאות קרובה לפגיעה בערכים אחרים והוא לא יכול לפעול בשיקול דעת ללא בסיס הלכתי משפטי לכך.

[1] Metromedia, Inc. v. San Diego [26], at p. 501(1981) מתוך בג"צ 6226/01 מאיר אינדור נ' ראש-עיריית ירושלים, נז(2) 157, 168 (פורסם בנבו, 02/02/2003).

[2] ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נגד עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 21/09/1993).

[3] סעיף 2(א) לחוק עזר לנצרת-עילית (מודעות ושלטים), התשכ"ד- 1964, מכוח סעיף 9 לפקודת המועצות המקומיות -1941 – חשוב לציין שבית המשפט לא הכריע מכוח איזה חוק או תקנה ולכן יש לציין גם את סעיף 246 לפקודת העיריות [נוסח חדש] וכן את סעיף 146 10 לצו המועצות המקומיות (א) התשי"א-1950.

[5] שם ראם מהנדסים פס' 12.

[6] סעיף 2(א) לחוק עזר לנצרת-עילית (מודעות ושלטים), התשכ"ד- 1964.

[7] ראם מהנדסים פס' 13 בעמ' 203.

[8] שם פס' 15 בעמ' 205 השופט ברק (כתוארו אז) התייחס לראש העיר ואמר: "עליו לקבוע – בהיעדר הנחיה חקוקה – את מידת הוויתור ההדדי אשר כל אחד מהערכים צריך לוותר לרעהו על-מנת לאפשר קיום בצוותא של כולם".

[9] שם פס' 22 בעמ' 210.

[10] שם בעמ' 200.

[11] שם פס' 23-34 בעמ' 212-211.

[12] שם פס' 25 עמ' 213.

[13] שם פס' 30 עמ' 216.

[14] ראה א' בנדור, "חופש הביטוי מעל לוחות המודעות" משפטים יז, 171, 177 (תשמ"ז-תשמ"ח).

[15] בג"צ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית תל-אביב-יפו, נו(5) 393, 413-412 (2002).

[16] שם בעמ' 416.

[17] בג"צ מאיר אינדור נ' ראש-עיריית ירושלים משנת 2003 בעמ' 167.

[18] בג"צ 6597/00 מרקעי תקשורת בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (פורסם בנבו, 25/03/2004) כבוד הרשם עודד שחם פס' 3: "תכליתן של הוראות אלה היא שמירה על האינטרס הציבורי של איכות הסביבה, לרבות שמירה על חזות נאה ואסתטית של העיר".

[19] בג"צ מאיר אינדור נ' ראש-עיריית ירושלים משנת 2003 בעמ' 170-169.

[20] בג"צ עדאללה בעמ' 447 לחוות דעתו של חשין.

[21] בג"צ 570/82 נעמה – פרסום בשילוט בע"מ נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד לז(3) 772 (1983).

[22] שם בעמ' 778. ראה גם: בג"צ 734/88 התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה, אשקלון נ' עיריית אשקלון, מג(3) 665, 669 (1989). מפי כבוד השופט אור: "יש, על-כן, לבחון לא אם הופרה זכות יסוד של העותרת – "זכות טבעית וקנויה" בלשון בא-כוח העותרת – אלא אם העירייה פעלה בנסיבות המקרה בהתאם לכללים החלים עליה כגוף ציבורי".

[23] בג"צ 953/89 מאיר אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, מה(4) 683 (פורסם בנבו, 11/03/1991). השאלה נסבה על אודות חוק עזר לירושלים (שילוט), התש"ם- 1989 וחוק עזר לירושלים (שילוט) (תיקון מס' 2), התשמ"ח- 1988 בסעיף 21(ג)(2). הקובע כי במידה ויש בפרסום "פגיעה בתקנת הציבור או ברגשותיו" ראש העירייה יכול להורות על הסרתו.

[24] שם בעמ' 689.

[25] בג"צ 456/73 הרב מאיר כהנא נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל – פארס אל עמוד (פורסם בנבו, 16/12/1973).

לקבלת יעוץ ותיאום פגישה

השאירו את הפרטים ונחזור אליכם בהקדם

חופש הביטוי על לוחות המועדות בעיר

תחומי התמחות נוספים

לקבלת יעוץ ותיאום פגישה

השאירו את הפרטים ונחזור אליכם בהקדם

מאמרים וחדשות

כל מה שרציתם לדעת על חל"ת בתקופת הקורונה

ייפוי כוח מתמשך – צוואה בחיים

עבודה בוולט – זכויות עובדים